חזק חזק ונתחזק – כל סיום הוא התחלה חדשה

01
הזכות לסיים את ספר ויקרא בשמחה עצומה למרגלות הר המוריה, היא חוויה שרק מתפללי הכותל יכולים להבין. תחושה מיוחדת שמזכירה לי תמיד שמחה של חגיגת ׳סיום מסכת׳. הרי כל המצוות שקשורות במשכן באופן זמני יקבלו כאן בהר המוריה, בקרוב ממש קביעות לנצח נצחים! הגבאים דיווחו לי במוצש״ק כי גם השבת, למרות מזג האוויר השרבי, המניינים בכותל המו מתפללים. השקט היחסי והסמיכות ליום ירושלים עוררו רבים להשתתף בתפילות בכותל.
02
ואילו אנו קיבלנו הזמנה לחגוג עם בתנו שבת הורים של השמינית ב׳אולפנת בהרן׳ בגדרה. במשך השנים השתתפנו פעמים רבות בשבתות הורים בישיבות ובאולפנות של ילדינו היקרים. הפעם אחזה בנו התרגשות מיוחדת. שבת זו ציינה לנו שמסתיים הפרק הנפלא של ׳התיכוניות׳ בחיינו. ההתרגשות הגיעה לשיאה בסעודה שלישית כשראש האולפנה הוותיק, הרב משה נוימן, האיש והאגדה, קם לדבר מול חדר אוכל מלא מפה לפה. כ – 120 שמיניסטיות יחד עם כ – 240 הורים… הרב נוימן התוודע בקול חנוק מדמעות, שגם עבורו זו ׳שבת השמיניסטיות׳ האחרונה, כי בסוף שנת הלימודים הוא מתכונן לפרוש מהנהגת האולפנה, לאחר כ-28 שנות שרות.עין לא נותרה יבשה. הרב נוימן יחד עם הצוות הניהולי והחינוכי המופלא, נקשרים בקשר הדוק עם ההצלחה של אולפנת בהרן, שנוסדה על ידי הרב בהרן זצ״ל, לפני שנות דור. מספר זוגות הורים קמו והעידו בגוף ראשון על שש או שבע בנות שלהם שהתחנכו למופת באולפנה, תחת הנהגת הרב נוימן וצוותו. הרב בוודאי לא יאהב, בלשון המעטה, שאני מקלס אותו ברבים. אבל אי אפשר שלא להעלות על נס את ההשקעה האדירה שלו ושל הצוות המופלא יום ולילה, 24/7, 365 יום בשנה, 28 שנים ברציפות ובמסירות אין קץ. הרב נוימן קרא לבנות היקרות להמשיך בדרך האמונה והיראה, להקים בתים לאומיים של חסד, תורה וחינוך, לפעול בנתינה גדולה ובחיוניות בכל חלקי העשייה החינוכית, החברתית והמעשית, להמשיך להשפיע בכל שדרות העם, ללכת בראש מורם ובענווה ולהירתם לכל שליחות חיונית, כדי להתמודד עם האתגרים העצומים של הדור, ולסיום – להסתכל תמיד קדימה באמונה ולקרב את הגאולה.
03
קיימות במרחבי ארצנו לא מעט אולפנות וישיבות תיכוניות מצוינות, שמובילות במסירות ובהשקעה אדירה את החינוך של בני הנוער הנפלאים של הציונות הדתית. המחנכים מעידים שבדור שלנו האתגר נעשה קשה ומורכב משנה לשנה – חשיפת התלמידים יותר ויותר לרשתות החברתיות, לסרטים ולתקשורת הזמינה לכל ילד וילדה בהחלקת אגודל, מייצרת ׳רעש רקע׳ קשה ו׳תחרות׳ בלתי אפשרית ולא הוגנת למורים ולהורים. בשבת השמיניסטיות התעורר הדיון על הנושא המעשי והכאוב – מה תפקיד הבית ומה תפקיד בית הספר באחריות החינוכית על הנוער הנפלא שלנו. במוצש״ק אשמח לשמוע את דעתכם בנושא. במייל או באתר גילוי דעת.
04
יש לי מנהג מוזר – כשאני פוגש באירוע זוג שחובק תינוק חמוד אני שואל אותם בהיתממות: ״איפה מקבלים כזה?״. בדרך כלל עוברות כמה שניות עד שהזוג מבין שזו ׳בדיחת אבא׳ טיפוסית, ואז מגיע תמיד מענה שנון. אני אוסף את התשובות בספר שאט אט הופך לעב כרס. התשובות הנפוצות ביותר: ״זה מהשם״, ״זה ממחלקת יולדות״ וכד׳. בסעודה שלישית באולפנת בהרן ישב לידי אבא של אחת השמיניסטיות, כשהוא חובק בידיו תינוק מקסים בן כ-3 חודשים. הפעוט היה עטוף בשמיכה מלטפת וצמוד קרוב מאד לליבו של האב. מסביבו התרוצץ עוד בן חמוד וחייכני. כדי לפתוח עם האב בדברים שאלתי אותו: ״מאיפה מקבלים כזה?״, תוך שאני מצביע על הרך הנולד. ״אתה באמת רוצה לדעת?!״ הפתיעה אותי השאלה-תשובה שנשלפה לי באחת. אכן לא ציפיתי לתשובה כזו. כמובן שעניתי שאשמח לדעת, והוא בתגובה: ״מאומנה״… סתם ולא פירש. ״וגם החמוד הזה מאומנה״, הוסיף האב תוך שהוא מפנה מבטו לילד החמוד שאסף את פתקאות הברכה שהטמינו השמיניסטיות להורים בכסאותיהם. האב המסור הבחין מייד שתשובתו גרמה לי להיכנס קצת לשוק ולמבוכה. לכן אט אט הוא החל להסביר את דבריו: ״יש לנו ב״ה 8 ילדים ביולוגיים, מקסימים וצדיקים, ועוד 6 ילדים אהובים שקיבלנו לסירוגין ב׳אומנת חירום׳, וישנם עוד כמה בדרך… כאשר נוצרת בעיה משפטית שנובעת מתהליך בירור מעמד הילד או הילדה, התינוק או התינוקת שהוצאו מחזקת הוריהם, או שננטשו בבית חולים, אנו מקבלים אותם לתקופת חירום קריטית כדי לתת להם בסבלנות ובאהבה את החום, את החיבוק ואת הליטוף הראשוניים שחיוניים כל כך להתפתחותם התקינה. ילד כזה עובר בתוך זמן קצר בין שלוש משפחות ושלושה בתים לפחות. כמה חיוני לילד היקר הזה לקבל חיבוק חם ובית אוהב, כדי שלא ייאבד אמון בבני אדם, בבורא עולם ובמציאות האכזרית שסובבת אותו״. נותרתי ממוסמר לכסאי. פי פעור בהתפעלות ובהערצה, ומחשבותיי רצות בסרט נע. הבטתי בעיניים כלות במשפחה המופלאה הזו – איך הם מחבקים ומלטפים באהבה את הילדים המקסימים שמשוועים לכל טיפה של חום אנושי כמו אוויר לנשימה, כמו חמצן שמחייה נפשות. מסירות נפש והקרבה אישית מצילה נפשות. כפשוטו. האם קיימת מסירות כזו, אמונה כזו, חסד כזה, בעוד מקום בעולם?
05
השבוע חל יום שחרור ירושלים ואיחודה. בדיוק לפני 55 שנה זכינו לראות בעינינו את ההשגחה הא-לוקית ברוב תפארתה ובעוצם גדולתה. חזינו ב׳ניצחון ניסי׳ של מדינה צעירה בעלת צבא לא גדול שהתמודד מול כל הצבאות שהקיפו אותו. הסד״כ במצרים ובסוריה היה גדול משלנו בעשרות מונים, תוסיפו לזה את ירדן ואת האמברגו של פומפידו, ותגיעו למסקנה שהנס היה גדול מכל חלקיו… אבל נס לחוד ו׳עם קשה עורף׳ לחוד. לאחר הניצחון שלנו קיבלנו גלי אהדה וכבוד מלכים כמעט מכל מנהיגי העולם ומציבורים ענקיים של תושבי כל היבשות. מפלס האנטישמיות ירד פלאים כמעט בכל העולם, מצבנו הפוליטי והביטחוני ותדמיתנו העולמית כעם נבחר, חכם ומנצח היו בשיאם. הערבים בארץ ישראל ציפו שנכניס אותם תחת כנפינו ולא נחזיר אותם לארצות מוצאם, הם פחדו שנעשה בהם מנהג של מנצחים בקרב ונפגע בהם כאות נקמה על הזדהותם עם אויבינו. הם ניצלו כל הזדמנות להתפייס איתנו ולהציל את עורם. אבל בהנהגה שלנו שוב לא קראו את המפה הפוליטית נכון. ניצחנו במערכה אך הפסדנו במישור המדיני. בזבזנו הזדמנות פז לבסס את מעמדנו כבעלי זכות בלעדית על ארצנו העתיקה, ששחררנו לאחר שהותקפנו בכל החזיתות. ומאז עשינו הכול, ממש הכול, כדי למסמס את הנס ולאדות את ההזדמנות האלוקית – והגדול שבהם הוא נתינת מפתחות הר הבית לוואקף הירדני בצעד חששני וחסר עומק מוסרי, אסטרטגי והיסטורי. וכך בחוסר הבנה של קדושת ירושלים ובבורות של עם הארץ, ויתר דיין על הריבונות שלנו בקודש הקודשים של עיר הנצח, ליבת הכור הגרעיני של מדינת ישראל. והשאר לא היסטוריה, כי הרבה פוליטיקאים קטנים ממשיכים ללכת בדרך זו של גמגום שלטוני ורפיון ריבוני, כאילו שהאויבים שלנו עושים לנו טובה ונותנים לנו זכות לחיות בארצנו… הזוי.
שבת היא מלזעוק: שמעתי שמשטרת ישראל הגישה השבוע קובלנה לבית המשפט נגד הפסק שמתיר אמירת ׳שמע ישראל׳ על הר הבית. למה? כדי לרצות את המחבלים? כדי לשמח את המלך חוסיין? כדי לעצור התפרעויות סחטניות ופיגועים? המשטרה המיומנת והמסורה שלנו שמתמודדת עם מציאות של טרור ושל אלימות שלא קיימת בשום מקום בעולם (אפילו לא באוקראינה), יודעת מניסיונה העשיר שרק יד קשה והחלטית נגד פשיעה וטרור יכולה לעצור אלימות ולהרתיע מחבלים. אז איפה השכל שלנו?
06
ונסיים בנימה אופטימית – ״הקיטורים לא יועילו״ כך אמר לי פעמים רבות הרב צבי יהודה. ״צריך לעשות ולפעול לקידום הגאולה.. זה בידינו.. לא לעלות להר הבית, אך לחזק את ירושלים כליבה של הארץ כולה וליישב אותה ואת סביבתה״. אומר ועושה. גם השנה בשבוע ירושלים לקחנו על עצמנו בקרן אביה, לארגן מספר ימים של אירועים חגיגיים בהר הזיתים. לפני יום ירושלים וגם בו ביום. קיבלנו אישורים, חיזוק ועידוד ממשרד ירושלים – מורשת, מראש העיר ירושלים, מהסגנים המסורים של ראש העיר – אריה קינג וחגית משה, ומהחברה לפיתוח מזרח ירושלים. בנוסף נודע לי שחגית משה פעלה השנה באופן אישי רבות ונצורות לחיזוק ׳מצעד הדגלים ביום ירושלים׳, ונלחמה על הזכות של הנוער הנפלא שלנו לצעוד בהמוניו, דרך כל שערי ירושלים, עם דגלי ישראל המונפים בגאווה, לכינוס בכותל המערבי. קיימנו גם השנה בהר הזיתים לכבוד 55 שנה לאיחוד הבירה, סיורים והרצאות מרתקות, שיחות וסדנאות, מפגשים ודיונים. ואפילו טיש חגיגי במרומי הר הזיתים מול הר הבית. במוצאי שבת נקיים בע״ה תפילה חגיגית במצפה בכניסה לישיבת ׳בית אורות׳ המתעוררת לחיים. ביום ראשון כ״ח באייר בבוקר נשתתף ביום עיון ב׳בית אורות׳, ונצא בהסעות מגבעת התחמושת למפגשים, לתצפיות, לסיורים ולשיחות מעניינות עם יהונתן פולארד – המרגל שחזר לירושלים, וכל זאת עם ד״ר גרשון בר כוכבא – הידען הבקיא והמרתק, עם חוקרת הר הזיתים – שרה ברנע, עם הזמר ישראל פרנס – תלמידו של ר׳ שלוימל׳ה קרליבך, עם מדריכי בית החושן היקרים ועוד. גם התושבים היהודים בהר הזיתים נהנים מהפעילות שאנו מארגנים, מתחזקים ומשתתפים באירועים, וברגעים של שמחה הם מכנים את הפעילות של ׳קרן אביה׳ – ׳תחיית המתים׳ או – ׳הר המתים הופך להיות הר החיים׳. גם אתם מוזמנים להשתתף בתחיית המתים. וזו רק ההתחלה.
שבת שלום של קוממיות ישראל בירושלים ובארץ כולה.