השבוע ביום שני הוא יום האזכרה של אבי ז״ל, אשתף אתכם בדברים שמבוססים על כתבה של רבקי גולדפינגר על אבי לאחר מותו:
אבא לא עמד בראש עמותת צדקה ולא היה נדיב נשוא פנים, אבל מעשי החסד שהיו שזורים במסכת חייו, מפעימים את לב השומעים.
כשאבא עבד כפועל בחברה לייצור בלוקים, הוא קיבל מהנהלת המפעל רשימה שמית של המועמדים לפיטורין, ונתבקש להודיע לעובדים הרשומים על פיטוריהם. אבא בחן את הרשימה, ונדהם לגלות את שמו של אחד העובדים, ניצול שואה וערירי, בין המפוטרים. מייד ללא היסוס, מחק אבא מרשימת המפוטרים את שמו של אותו אדם ערירי, והוסיף במקומו את שמו. זאת על אף שהיה זקוק גם הוא לפרנסה לילדיו הקטנים. “אני מאמין באמונה שלמה״, אמר לאימא, “שהקב״ה ידאג לפרנסתנו״.
ואכן לאחר שלושה חודשים, קיבל אבא משרה בתנאים טובים יותר במפעל הטקסטיל ׳אתא׳. מקרה זה של חסד משקף את תמצית אישיותו של אבי, שמואל שכטר, המשלבת טוב לב בלתי רגיל יחד עם אמונה תמימה בקב״ה.
רבים באו ללוות את אבא בדרכו האחרונה. בין המלווים היה גם אבי גלינסקי, עובד חברת החשמל בן 32, שהכיר את אבא לראשונה כשהיה נער בן 13 שנים. בגיל זה הוחלט להוציאו בדחיפות מהבית בצו בית משפט, ולהכניסו למשפחת אומנה באופן מיידי, עד שיימצא עבורו פתרון של קבע.
בשל חומרת המקרה, הפנו רשויות הרווחה את גלינסקי בבהילות לבית הוריי, שביתם שימש כמקלט. לאחר שנים הוא סיפר: “הודיעו לי שאני הולך לגור בבית של משפחת שכטר בקריית-שמואל עד שיימצא לי מקום קבוע לחיות. באתי לבית שלהם מלא בחששות, אבל הם נתנו לי מייד תחושה שאני רצוי ואהוב. בדיוק באותו שבוע שהגעתי אליהם שופץ ביתם, ורק בחדר השינה שלהם היה אפשרי לישון. אך אם התחלתי לחשוש היכן אוכל לישון, מהר מאוד הבנתי שיפה ושמואל באופן טבעי (מבחינתם), פינו לי את חדר השינה שלהם כדי שתהיה לי פינה שקטה בבית, והעבירו את המיטות שלהם למחסן. בתדהמתי ביקשתי מהם שאולי אני אישן במקומם במחסן, אבל הם התעקשו לתת לי תחושה טובה של בית אמיתי, ובכלל לא הבינו למה אני מתרגש מזה. חשוב להדגיש, עד לאותו יום הם בכלל לא הכירו אותי. נכנסתי לביתם ולחייהם, והם התנהגו אליי מייד כאילו אני הבן שלהם. הם התייחסו אליי כחלק בלתי נפרד ממשפחתם ונשארתי בביתם עד שיצאתי לחיים״.
במשך קרוב לעשרים שנה, התקבלו בבית של אבא ואימא 187 (!) ילדי אומנה בגילאים 0-18. צריך לקחת בחשבון שלאבא ולאימא היו עשרה ילדים משל עצמם.
את פרויקט ילדי האומנה הם התחילו בצורה לא מתוכננת. בחור צעיר בן העדה האתיופית פנה לאבא, ששמו הלך לפניו בעזרה לזולת, וכולו נסער. הבחור סיפר שאשתו נכנסה לדיכאון לאחר הלידה, אינה מתפקדת, ושני ילדיה המסכנים מוזנחים. אבא ואימא החליטו מייד וללא היסוס להתגייס למשימה. הם לקחו את ילדיו הקטנים תחת חסותם למשך תקופה ארוכה עד שאימם התאוששה, והמשיכו במעשי החסד המפעימים האלה גם שנים רבות לאחר מכן.
אבא היה אדם פשוט ורגיש לכולם, מתינוק ועד לאדם מבוגר.
יש סיפור מדהים הממחיש זאת: אבא ועוד אדם אחד בלבד קיבלו אישור מהרבנות למכור בחנות המכולת שלהם את הירקות המתאימים לשנת שמיטה. באחת הנסיעות לשוק הסיטונאי לקניית הירקות והפירות לחנות, התלווה לאבא שלי אחי הגדול. בדרך חזור, הם פגשו את המוכר המתחרה תקוע בצד הדרך כשמכוניתו לא מתניעה. אבא עצר כדי לנסות לעזור לו, אבל לא הועיל דבר, והרכב של המתחרה שהיה עמוס בסחורה, לא הראה שום אות חיים.
אחי אמר בלחש לאבא: “עזרנו, די, בוא ניסע״, אבל אבא לא שעה לנדנודיו. הוא חזר לשוק הסיטונאי, פרק את סחורתו, שב לרכב התקוע, העמיס את הסחורה של המתחרה ברכבו, ודאג להוביל את הארגזים הכבדים עד לחנותו של המוכר השני.
אצל אבא בלקסיקון לא הייתה המילה ׳פראייר׳. איפה שהוא יכול היה לעזור ולעשות חסד – שם הוא היה. יהודי בצרה – הוא עזר לו. אין התלבטויות. אין את המחשבה ׳מה ייצא לי מזה׳. חסד במלוא מובן המילה.
אבא היה אומר לנו: “בתכריכים שלי אין כיסים. אני אעשה חסד, והקב״ה יעזור״. הוא חילק את המעט שהיה לו ביד רחבה, למען כולם. המחשבה איך ניתן לעזור, להועיל ולעשות טוב, היא זו שהובילה את מעשיו. הוא האמין שהפרנסה היא מהשמיים, ועל כל אדם מוטלת החובה לגמול חסדים ככל יכולתו.
הזוגיות האיתנה בין אבא לאימא נותרה בעוצמתה לאורך שישים שנות נישואיהם, ואף בימי חייו האחרונים של אבא הוא דאג לטפח אותה. שלושה שבועות לפני שנפטר, חל יום הנישואין השישים שלהם. אבא שכב בביתו כשהוא מחובר לצינורות, חלש וכואב. אימא באותה עת הייתה מאושפזת בבית-החולים לטיפולים בעקבות מחלת הסרטן שבה חלתה. ולמרות המאמץ הרב הנדרש ממנו, התעקש אבא לנסוע לבית-החולים לבקר אותה.
נתמך באחי הגדול, נכנס לחדרה עם זר פרחים גדול, ובהתרגשות רבה העניק לאימא את הפרחים. כשחזר אבא הביתה, מותש מהשקעתו הרבה, הטריד משהו את מנוחתו. הוא ביקש מאחי הגדול להתקשר בדחיפות לאימא. ואז, כשדמעות זולגות מעיניו, אחז בידו באפרכסת הטלפון ואמר לה: “יפהל׳ה, שכחתי לומר לך: את יפה כל כך. יפה כמו ביום שהכרתי אותך״.
