כשיהודה בארקן בא לנחם אותי כשישבתי שבעה על אמי, הוא אמר לי: “לא באתי להתאבל איתך, אלא לעודד אותך. איזו אמא יהודייה רוצה לראות את בנה עצוב? תהיה שמח!”
כשהולכים ברחוב לצד יהודה בארקן, חושבים שהולכים ברחוב לצד גיבור מלחמה מפורסם. כולם זיהו אותו. כולם הגיבו בהתרגשות. כולם ביקשו להצטלם איתו. בכל פעם שאכלנו במסעדה יחד, הבעלים סירב לתת לו חשבון. בארקן התעקש תמיד שהוא לפחות ישלם עבור הארוחה שלי. אנשים אהבו אותו. הם רצו להיות קרובים אליו. להיות חלק מהאגדה, להיות חלק מישראל של תקופות מאושרות ותמימות. להשתתף בתקופות שבהן יהודה בארקן חייך את חיוכו המנצח ולימד את המדינה לצחוק. אנשים רצו להיות קרובים אליו כל כך עד שבסופו של דבר זה עלה לו בחייו. חיבוק של מעריץ נלהב שלא ידע שהוא נושא את הקורונה, הכניע אותו.
כשיהודה בארקן בא לנחם אותי כשישבתי שבעה על אמי, הוא אמר לי: “לא באתי להתאבל איתך, אלא לעודד אותך. איזו אמא יהודייה רוצה לראות את בנה עצוב? תהיה שמח!”. והתחיל לשיר את השיר מהסרט שלנו, סיפורי מעשיות של רבי נחמן: “טוב לי בחיים, טוב לי בחיים, טוב לי, טוב לי בחיים. ה’ אוהב אותי, אני אוהב אותו, טוב לי, טוב לי בחיים.”
יהודה אהב את ה’. עיניו נצצו כשדיבר דברי תורה. אם הוא לא היה שחקן, הוא היה מורה מעורר השראה בתלמוד תורה. הוא אמר שוב ושוב שה’ הציל אותו. גם כשהוא סבל בתוכו, הרצון לשמח את הבריות הניע אותו והוא התמודד עם פנים מאושרות לראיונות וכשדיבר עם אנשים. כשם שההצלחה והתהילה שלו היו גדולים, כך גם האתגרים והבעיות שלו היו גדולים. היו תקופות שהוא היה בצמרת העולם, ופעמים שהוא נגע בתחתית. אבל כשהוא פגש אותך הוא חייך. הוא ניסה להצחיק אותך. הוא הסתיר את צרותיו, והפך אותך למוקד תשומת ליבו, וגרם לך להרגיש כמו מלך. כשאמר “הכול לטובה”, הוא התכוון לכך, לא בגלל שהיו לו חיים קלים, אלא בגלל שחלק ניכר מחייו חי על קצה הכאוס והייאוש. האם הופעתו תביא צחוק ודמעות? האם הסרט יצליח? האם יוכל לשלם את חובותיו המרובים? האם הדו”ח הרפואי האחרון יביא לו חדשות רעות יותר? פעם אחר פעם, הוא אמר שריבונו של עולם הציל אותו מנפילה מהצוק.
יהודה לא היה בריא בעשר השנים האחרונות לחייו. אני לא זוכר כמה צנתורים עבר, נדמה לי שהיו לו 8 ומעלה. היו לו בעיות במערכת העצבים ובנשימה, לחץ דם גבוה, כבד לא הכי בריא, וכאבים כמעט קבועים בידיו וברגליו, מה שהפך את ההליכה הפשוטה לעינוי. לפני חודשיים הוא עבר החלפת ברך ועדיין היה בשיקום. אבל הוא לא התלונן. “הכול לטובה”, הוא אמר לי בפעם האחרונה שדיברנו, ממש לפני יום כיפור.
יהודה אהב את ה’. עיניו נצצו כשדיבר דברי תורה. אם הוא לא היה שחקן, הוא היה מורה מעורר השראה בתלמוד תורה. הוא אמר שוב ושוב שה’ הציל אותו
במילים אחרות, יהודה בארקן לא היה הזוכה המאושר כמו שהתקשורת לפעמים אוהבת לתאר אנשים מפורסמים. במקום זאת, הוא היה אלוף הסיבולת, רץ למרחקים ארוכים עם צליעה וקוץ ברגלו – מנצח כנגד כל הסיכויים.
כמה ימים לפני שצילומי הסרט שלנו עמדו להתחיל, יהודה התקשר אלי ואמר שהוא מצטער נורא, אבל עליו לסגת מהצילומים. הייתי בהלם. הכול היה מוכן. ימי הצילום נקבעו וננעלו: מיקומים, שחקנים, אנשי צוות, מצלמה וציוד תאורה. לשנות את השחקן הראשי עכשיו, או לדחות את ההפקה יעלה הרבה מאוד כסף, ומי יכול להיות בטוח שאותו צוות ואותם המיקומים יהיו זמינים שוב. יהודה הסביר שימי צילומי הסרט הארוכים, בעיצומו של גל חום בקיץ, יכולים ממש להרוג אותו.
ואכן, כשפגשתי אותו, לא יכולתי שלא לשים לב שהוא אינו נראה טוב, הנשימה שלו הייתה כבדה, ועל פניו היה סימן ברור לדאגה. התחננתי לפניו, שיניתי את כל הסצנות שלו לצילומי לילה כדי שהוא יוכל להפיק תועלת מהלילות הירושלמים הקרירים. הזמנתי לו חדר במלון כדי שלא יצטרך לנסוע הביתה כל יום, ושכרתי חובש שיהיה על הסט, כל זמן במהלך עבודתו בסרט. אפילו שכרתי שחקן אחר בהמתנה כדי שיחליף אותו אם המצב דורש. לבסוף, הוא הסכים. “המופע חייב להימשך!” הוא הכריז באומץ. כל השבוע סבל, אבל הביצועים שלו היו מעולים. ביום הצילומים הארוך ביותר שלו, המזגן קרס, והיינו צריכים לרוץ להביא מקררים ענקיים. את הסצנות במערה, צילמנו בלילה, כדי לברוח מהחום הלוהט. כמו מתאגרף מזדקן, יהודה היה נחוש להגיע לפעמון האחרון כשהוא עומד על רגליו כאלוף אמיתי.
כדי להראות כיצד מקצועיותו ורוחו הנישאה עברו אפילו את מגבלותיו הפיזיות האמיתיות ביותר, אספר כשהוא נסע לירושלים ליום הצילומים הראשון, יום אחרי שזכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, הוא שמע בחדשות כי אחד מקרוביו נעצר על ידי המשטרה. דקות לפני שתוכננה הסצנה הראשונה שלו, הוא שוחח בטלפון עם עורך דין פלילי. פניו נפלו. שאלתי אותו אם הוא רוצה לדחות את הסצנה בשעה. “המופע חייב להימשך”, הוא התעקש. זו הייתה הסצנה מתוך סיפורו של רבי נחמן “האינדיק”. בסצנה המלך מסתכל בצער על בנו שהחל להתנהג כמו תרנגול הודו. “תכניס את הכאב והרגש האישי שלך לסצנה”, אמרתי לו. ההופעה שלו הייתה מדהימה. כל הנוכחים מחאו כפיים. לרבים היו דמעות בעיניים.
עם ישראל הפסיד, לא רק שחקן ויוצר דגול. איבדנו אלוף גדול. יהי זכרו ברוך.
