אני לא יודעת, אולי זו השנה המתחדשת שנותנת לי רעיונות והרהבת עוז, ואולי זו פשוט תנועה בנפש שכבר מחכה הרבה גלים (של קורונה, אבל לא רק) כדי שאבין זאת, וגם איישם.
משהו קורה. משהו כל הזמן קורה. איך אמרה לי מישהי שהיא פשוט אחות: “התקיעות היא תנועה בפני עצמה”. כן. משפט יהפהפה שכל כך מייצג את החיים האלו בעיניי. יש לי פנקס קטן שבו אני רושמת תובנות קטנות שמתעוררות בי לפעמים. המון תובנות מבוססות על עניין ההפוך על הפוך, על חוסר ההגיון בעולם הלכאורה הגיוני שלנו.
כלומר, יש הגיון בעולם, אנחנו מתבססים עליו וחיים את חיינו על פיו. בלעדיו, היה כאוס ובלאגן. אבל כבר כל כך הרבה פעמים גיליתי שבתוך כל ההגיון הזה, המסודר והבהיר, שוכן חוסר הגיון שגבוה ממנו פי כמה. הוא זה שבאמת מחליט וקובע אם ההגיון “שלנו” ייכנס עכשיו לתמונה או יידחה הצידה. אני קוראת לחוסר ההגיון בעולמנו “הגיון השמיים” – אלו הניסים הקטנים ולא ייאמנו האלו שקורים שוב ושוב, זה איך שהמציאות פתאום מסתדרת ממקום לא צפוי בעליל, זה כשכוח על טבעי לכאורה חוסם אותנו מלהתקדם.
אבל מאלץ אותנו להתקדם פנימה.
טוב, רגע, אז אמרנו שנה חדשה והרהבת עוז. אני החלטתי להיות אמיצה. לדעתי, אומץ הרבה פעמים צריך להימדד פחות במעשים ויותר באופן בו אנחנו בוחרים לחשוב ולפרש את המציאות בדרך שהיא לא אוטומטית, בדרך שיוצאת מחוץ לקופסא בה התרגלנו להיות עד היום. וזה ממש לא משנה מה הגיל הביולוגי שלנו. האומץ לחשוב באמת כפי שאנו רוצים ובוחרים הוא דבר שאפשר לתרגל בכל שלב בחיים. זה בדיוק היופי שבחיים האלו – שתמיד יש לאן להתפתח ואיך להתקדם.
כשהייתי קטנה יותר, הייתה בי איזו תפיסת עולם מוטעית שעד גיל מסוים אפשר ללמוד ולהחכים, ולאחר מכן נכנסים לאיזו קביעות כזו, ואי אפשר ללמוד משהו חדש, או שזה פשוט לא משתלם. היום אני כותבת את המשפט הזה וצוחקת כי מאז אותו גיל למדתי עוד המון דברים והפכתי להיות עשירה בכל כך הרבה תחומים שלא חשבתי שקשורים אליי בשום צורה. אבל לקב”ה תכנונים אחרים והעולם שלו כזה קסום, שהוא החליט להראות לי בדרכי עד כמה אין הגיון בהגיוני שלי.
אז גיליתי וצמחתי ונחשפתי ושאבתי השראה, ואז באמצע כל ההתרחבות הזו הגיעה הקורונה. והיא מה זה תקעה את כל העניינים ואת כל התכנונים. במקום התרחבות, נכנסתי אל עצמי פנימה, עמוק עמוק.
אבל גם החלק הזה כבר עבר וחלף. אמנם היא עדיין כאן, התקופה הזו שכוללת את הקורונה, אבל נראה שמשהו בנו השתנה. התרגלנו אליה ואנחנו מבינים שצריך להמשיך לחיות לצידה. כן, היא משבשת את החיים, אבל אנחנו עדיין חיים ונמשיך בייתר שאת איתה או בלעדיה. ואני בטוחה שהיא עוד תחלוף, ובעזרת ה’ בקרוב (תאמרו אמן :).
ומה שבעצם באמת באתי להגיד בכל הטור הזה הוא שהחלטתי להיות אמיצה ולבטוח לגמרי בקב”ה. כמה שזה קשה. אנחנו חולי שליטה וההגיון שלנו מכוון אותנו ללא הרף. אבל “הגיון השמיים” יודע באמת מה נכון ומדויק ומה באמת צריך להתרחש בחיינו. אז אני יוצאת להרפתקה בשנה הזו החדשה שתבוא עלינו לטובה בעזרת ה’. אני זורקת קצת את ההגיון ומרפה ממנו ומהשליטה הבלתי פוסקת. זה מעייף כל הזמן לנווט את ההגה לבד. מזל שהקב”ה מכוון אותי לנוח קצת מקול ההגיון ולהקשיב קצת להמיית הגלים.
אז אני יוצאת להרפתקה. זה לא אומר שאני זורקת את האחריות ומפסיקה להתנהל באופן נורמלי והגיוני. לא. אני פשוט יותר משחררת, מאפשרת מרווח ואורך רוח, נשימה. צריך למהר, אבל כנראה שלא עד כדי כך. יש ערך גדול גם לעומק שהנשמה מגלה לנו.
מי מצטרף אליי למסע?