״אני חוזרת עכשיו מביקור בבית הדוד שלי שחולה בלוקמיה ונמצא במצב סופני״, אמרה לי נירה והעצב ניבט מעיניה, ״הרופאים עשו הכול למענו, אבל הגענו לשלב שאין כבר מה לעשות יותר. הדוד נמצא כרגע בהוספיס בית כדי להעביר את הזמן שעוד נותר לו בחיק המשפחה. באנו אליו היום למפגש, אולי אחרון. מה אני אגיד לך, הרב, נשבר לי הלב לראות אותו. אדם שהכרתי כגבר חסון שעבד במשך שנים בְּסַבָּלוּת, שוכב על המיטה רזה, חלש וחיוור, בקושי מסוגל לדבר מרוב כאבים״. נירה נאנחה ולקחה נשימה עמוקה. ״כשנפרדנו איחלנו לו ׳רפואה שלמה, עזרא׳ אבל בראש חלפה לי מחשבה: ׳על מי את עובדת, נירה?! הדוד שלך עם רגל וחצי בעולם האמת. רפואה שלמה כבר לא תהיה לו׳.
השאלה שלי, הרב, היא אולי צריך להפסיק לשקר לעצמנו. במקום להתחנן בכל יום בתפילה שה׳ ישלח לו רפואה, בוא נהיה ריאליים ונבקש מה׳ שיגאל אותו מייסוריו ושייקח אותו אליו. האם חייבים להתפלל שהאדם יבריא גם כשהמציאות טופחת בפנינו ואומרת שזה לא עומד לקרות? האם מותר להתפלל על אדם שימות או לפחות שיפסיק לסבול יותר?״.
״העיקר שיפסיק לסבול״
השאלה של נירה עוררה אותי למחשבות. כיהודים אנו מאמינים בכוח הגדול של התפילה, וחז״ל אמרו ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל יימנע עצמו מן הרחמים״ (ברכות י, א). גם במצבים הקשים ביותר – הישועה יכולה לבוא.
עם זאת בתנ״ך ובחז״ל מתוארים כמה אנשים שהתפללו על עצמם שהקב״ה ימית אותם כדי לגאול אותם מייסוריהם, וביניהם אליהו, יונה וחוני המעגל.
בגמרא (כתובות קד, א) מסופר על ימיו האחרונים של רבי יהודה הנשיא שסבל ממחלה קשה והתייסר מאוד. חכמי ישראל גזרו תענית על הציבור והתאספו לתפילה לרפואתו. כאשר אמתו של רבי ראתה כמה הוא סובל אמרה: ״עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי (כלומר, גם בשמיים וגם בארץ רוצים שנשמתו הגדולה של רבי יהודה תהיה במחיצתם), יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים״. אך היות שהציבור לא הפסיק מלהתפלל עבורו, רבי המשיך לחיות. מה עשתה? עלתה לגג והשליכה כד חרס אל הארץ. קול ניפוץ הכד הבהיל את המתפללים וגרם שיפסיקו לרגע להתפלל. באותה שנייה נפטר רבי ונגאל מייסוריו.
להיפרד בטוב
רבינו ניסים, אחד מגדולי הראשונים ומפרשי התלמוד, למד מכאן שעל חולה כזה הסובל מייסורים צריך להתפלל שימות (נדרים מ,א ד״ה אין מבקש). בגמרא מסופר על רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, שלעת זקנותו נטרפה דעתו, וביקשו חכמים עליו רחמים שימות.
עם זאת הדבר אינו כה פשוט. יש אומרים שקרובי החולה בכל מקרה יימנעו מלהתפלל במפורש שימות, כי אולי בתוך מניעיהם שזור גם הרצון להשתחרר מטרחת הטיפול בו. ולכן מוטב שהם ישתקו ולא יתפללו עליו כלל. אחרים יכולים להתפלל שימות (שו״ת חקקי לב ח״א חיו״ד סי׳ נ. עשה לך רב ח״ה סי׳ קיב ועוד).
יש הסוברים שאין להתפלל במפורש שאדם ימות אלא לבקש מה׳ שיציל אותו מייסוריו, והיושב במרומים כבר יעשה את הטוב בעיניו (שו״ת באר משה ח״ח סי׳ רלט סק״ד).
בשיחה שלי עם נירה היה חשוב לי קודם כול להשתתף בצערה ובתחושת הקושי מול הדוד החסון שהולך וקמל לנגד עיניה. נתתי לה חיזוק לתחושות שלה: במצב סופני שבו האדם מתייסר וסובל, איננו יכולים לסמוך על הנס וגם לא מחויבים להתפלל אליו. נכון יותר לבקש מריבון העולמים שיושיע את הדוד מייסוריו ויעשה את הדבר הטוב והנכון למענו. ובינתיים, זהו ניסיון גדול למשפחה לעשות כמיטב יכולתה כדי להקל את ימיו האחרונים ולהביא שמחה ונחת לליבו, כך שייפרד מן העולם בטוב עד כמה שאפשר.
מה חושב אדם לפני הסוף
ידידי, הרב יאיר, הגיע פעם לבית חולים לבקר חולה סופני מבני קהילתו. האיש שכב על המיטה, מחובר לצינורות, נראה חיוור וחלש, אבל חיוך עלה על פניו כשראה את פני הרב. הם שוחחו כמה דקות ואז אמר החולה: ״טוב שהגעת, כבוד הרב. רציתי לשמוע מה דעתך על רעיון שעלה לי עבור רווקה מבוגרת מבנות קהילתנו, לשדך אותה עם בחור שגר בשכונה״.
הרב היה מלא התפעלות. אדם נמצא במצב כה קריטי, מתנדנד בין חיים למוות, ובכל זאת מה שמעסיק אותו הוא איך לעשות טוב לאחרים. הוא לא התאפק ושיתף את החולה שלפניו בהתפעלותו.
״נו, זה הרי מה שאמרו חז״ל״, אמר האיש בפשטות, ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים״. הרב קימט את מצחו, מתקשה להבין מה הקשר בין המשפט המפורסם של חז״ל שגם במצב קשה צריך לבקש רחמים, לבין דאגת אותו חולה לבחורה הרווקה.
האיש המשיך והסביר: ״אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם – לא יימנע עצמו מלרחם על אחרים ולדאוג להם״.
כעבור יומיים אותו יהודי נפטר. כעבור חצי שנה הזוג התחתן. ■
