כך כתב אורי אפשטיין ראש המועצה האזורית שער הנגב: "אבא, הוא אחלה גבר שבעולם". כך נטע ענה לי כששאלתי אותו, קצת בחשדנות ובעיקר מתוך סטריאוטיפ, למה הוא צריך לנסוע עד חוות גלעד כדי לקנות חומרי גלם לבירה.
זה היה בסוף אוגוסט 2023. נטע בדיוק השתחרר מהצבא, חזר לבשל בירה וחיפש ספק חדש. "אין מישהו כאן באזור או במרכז?" שאלתי. "מה לך ולמתנחל מחוות גלעד?"
נטע לא התרגש. "שמעתי עליו מחברים, נסעתי אליו. קוראים לו נפתלי. הוא מבין בבירה והוא אחלה גבר שבעולם". נטע ראה אנשים. לא תוויות.
נפתלי המליץ לו לשנות מעט את המתכון ולהוסיף כמות גדולה יותר של כשות. בטעימות הראשונות הבירה הייתה מרה מאוד. נטע, שכבר היה בשלן בירה ותיק ומנוסה, התחיל לחשוש שמשהו השתבש.
הוא התקשר לנפתלי פעם אחר פעם. בכל שיחה נפתלי הרגיע אותו: תן לזה זמן. אחרי התסיסה והגיזוז הטעמים יתאזנו. נטע נרגע קצת, אבל הספק המשיך לקנן בו.
כשהבירה הייתה מוכנה טעמתי ממנה ואמרתי לו: "נטע, זו הבירה הטובה ביותר שבישלת".
הוא הביט בי בחשד. היה בטוח שאני רק מנסה להרים לו. אבל בתוך פחות מ–24 שעות כמעט לא נשארו בקבוקים. כל מי שטעם ביקש עוד אחד, ואם אפשר, גם בקבוק לקחת הביתה.
חייכתי ואמרתי לו: "טוב, תגיד לנפתלי הזה שלך שהצליח לו".
…
לא ידעתי שזו תהיה הבירה האחרונה שנטע יבשל. כמה שבועות אחר כך הגיע השבעה באוקטובר. נטע, בני הבכור, קפץ על רימון כדי להציל את אירן, אהבת חייו. נטע נהרג. אירן ניצלה.
זמן קצר לאחר מכן קיבלנו הודעה מנפתלי. הוא סיפר לנו על המפגש שלו עם נטע, על השיחות ביניהם ועל הבירה. ואז הודיע שהחליט לעשות משהו לזכרו.
לא עוד שלט. לא עוד טקס. משהו חי. משהו שמחבר בין אנשים, בדיוק כמו נטע.
נפתלי גייס את קהילת מבשלי הבירה הביתית בישראל. יחד הם לקחו את המתכון האחרון של נטע ובישלו לזכרו בירה שקיבלה את השם "אהבת אמת".
אלפי בקבוקים, ואולי הרבה יותר, בושלו בכל רחבי הארץ. על כל אחד מהם הופיע סיפורו של נטע סיפור גבורתו וסיפור האהבה שהביאה אותו לבחור, ברגע הנורא ביותר, בחייה של אירן.
במשך שבועות הגיעו לביתנו אנשים שלא הכרנו. דתיים וחילונים. אנשי ימין ואנשי שמאל. אנשים מהנגב, מהמרכז, מהגליל ומהשומרון.
כל אחד הביא כמה בקבוקים שבישל בעצמו. כל אחד סיפר כיצד הסיפור של נטע הגיע אליו ונגע בו.
הם היו שונים זה מזה כמעט בכל דבר. אבל חיברו ביניהם אהבת האדם, אהבת הבירה ואהבת הארץ הזאת.
גם באזכרה השנתית של נטע, שאנו מקיימים ביום הולדתו, הם התגייסו שוב. לאחר האזכרה בבית העלמין עברנו למועדון בקיבוץ עינת וקיימנו בירגארדן, בדיוק כפי שנטע אהב וחלם.
חברים, בני משפחה ואנשים שפשוט הגיעו. בשר טוב. והבירות שבישלה הקהילה לזכרו.
דיברנו על נטע. כאבנו, צחקנו והרמנו כוס לזכר האהובים והגיבורים שאינם. ולצד הזיכרון, הרמנו כוס גם לחיי החיים.
…
בשבת האחרונה ראיתי את הדיווחים על השריפה הגדולה בחוות גלעד.
לרגע שאלתי את עצמי: מה יש לי בחוות גלעד?
ואז המשכתי הלאה. אל טרדות החיים ואל האחריות היומיומית שלי.
למחרת איילת התקשרה. "זה נפתלי", היא אמרה. "הבית שלו, העסק וגן הבירה נשרפו".
בבת אחת הכותרת הפכה לאדם.
תחושת כבדות הציפה אותי. ומבעד לתמונות האש והאפר הרגשתי כאילו נטע מביט בי ואומר: אבא, עכשיו תורכם.
אנחנו נמצאים בימי בין המצרים. ימים שבהם המסורת היהודית מבקשת מאיתנו לזכור לאן עלולות להוביל שנאת חינם והתפוררותה של האחריות ההדדית.
…
בעוד כמה חודשים תיכנס ישראל למערכת בחירות. שוב יהיו מי שינסו לשכנע אותנו שאנחנו מחנות יריבים. שהאדם שחושב אחרת מאיתנו מסוכן לנו. שהמתנחל, הקיבוצניק, הדתי, החילוני, הימני או השמאלני הם קודם כול התווית שהדבקנו להם.
אבל נטע ונפתלי מספרים סיפור אחר.
סיפור על צעיר מכפר עזה שנוסע אל בחור בחוות גלעד כדי לקנות כשות וללמוד ממנו על בירה. על חברות שנולדה בתוך זמן קצר בין שני אנשים שהגיעו מעולמות שונים. ועל אדם מחוות גלעד שרתם לאחר השבעה באוקטובר אלפי ישראלים כדי להעניק מעט נחמה למשפחה מכפר עזה.
נפתלי ואני כנראה חושבים אחרת על לא מעט דברים. אנחנו חיים במקומות שונים, באים מרקעים שונים ואולי גם נצביע אחרת.
אבל לפני כל אלה, אנחנו אחים.
זו בעיניי הישראליות שעלינו לבנות כאן מחדש: לא ישראליות שמוחקת את המחלוקות, אלא כזו שיודעת לשאת אותן בלי למחוק את האדם שמולנו. ציונות שאינה רק אדמה, גבולות וסמלים, אלא גם אחריות, ערבות הדדית והבחירה לקום למען אדם אחר כשהוא זקוק לנו.
לא מפני שהוא שייך למחנה שלנו. מפני שהוא אח שלנו.
נפתלי היה שם בשבילנו כשהעולם שלנו נשרף. עכשיו, כשהבית ומפעל חייו עלו באש, הגיע תורנו להיות שם בשבילו. לתרום ולהתרים לנפתלי ולמשפחתו.
אבל מעבר לעזרה לנפתלי, אני מבקש שניקח איתנו דבר נוסף: אל תיתנו לסטריאוטיפים להסתיר מכם בני אדם. אל תיתנו לפוליטיקה לשכנע אתכם שאנחנו אויבים. אל תיתנו למחלוקת לפרק את הבית המשותף שלנו.
אפשר לחשוב אחרת. אפשר להתווכח. אבל אסור לנו לשכוח: אחים אנחנו.
אולי זו המשימה הציונית הגדולה של הדור שלנו: לבנות מחדש לא רק את הבתים שנשרפו, אלא גם את האמון, האחריות והאחווה שמחזיקים את הבית הלאומי שלנו. באהבת חינם. בערבות הדדית. באהבת אמת.■
Ori88533@gmail.com
