לפני למעלה ממאה שנה, יושב האדמו"ר רבי מאיר יהודה שפירא, נכדו של ה"בני יששכר", בעיירה בוקווסק, כותב מחידושי תורתו, ודורש בשבתות בפני חסידיו. אחרי מותו, מוציא בנו רבי דוד שפירא ספר ליקוטים מכתבי היד של אביו ומכתבי המעלה על הכתב מדרשות השבת שלו. הספר על התורה "אור למאיר" נדפס בשנת תרע"ג (1923). בנו מבקש מהקורא לא לבקר את הספר לפני עיון עמוק בו, למרות שימצא בו דברי פליאה, אלא לעיין יותר בעומק בדברי אביו. התקופה מקבילה כמעט לשנה שבה הרב קוק כותב את המילים הידועות: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו…בעל מלחמות…אור חדש על ציון תאיר…".
זוהי הזדמנות לבאר משהו על דברי הספר "אור למאיר", שהתפרסמו השבוע. דומני שטועים אנשים לחשוב שאלו הם דברי חישוב קץ. הם אכן היו כאלה עד לפני כמה ימים, אך לא עוד. הוא דיבר על העתיד, על ראשית תשפ"ד, אבל אנחנו כבר מדברים על העבר וההווה. אין לי מושג מה חשבו חסידיו כשכתב או דיבר שם בגליציה, בראשי פרקים, על תשפ"ד, כזמן שבו יפציע אור גדול מתוך החושך העצום. הוא עצמו לא פירש, אלא סתם דבריו כדבר פשוט, ורק הביא להם רמזים וגימטריאות. הוא מחזק את מושג "רוחו של משיח" המתגלה, ו"אורו של משיח", למען לא נחשוב רק על דמות המלך, שגם היא חשובה מאד, אלא על כלל ההתקדמות לקראת הטוב השלם בעולם.
בפרשת בא כותב שם הרמ"ד על מכת החושך שנמצאת בשני יסודות היהדות, מעשה בראשית ויציאת מצרים, ובהם רמוזה גם גאולת עולם. בפרשת בראשית רמוזות 4 הגלויות במילים: "תהו ובהו וחושך על פני תהום", אבל בסוף הגלות הרביעית והקשה רמוז תהליך הגאולה. "ורוח א-להים מרחפת על פני המים" -זה רוחו של משיח, דהיינו רוח של גאולה שמפציעה מתוך החושך הגדול שעל פני תהום. "ויאמר א-להים יהי אור" – זה אורו של משיח. בדומה לבריאת העולם, גם גאולת מצרים היא אם כל הגאולות, ובה הן רמוזות. במכת חושך הוא מצטט את "לא ראו איש את אחיו", ודומני שרמז זה אינו צריך ביאור במציאות. "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" – הוא מניח, משום מה, בהנחה פשוטה, שזהו האור שיפציע מהחושך בשנת תשפ"ד, כמו הגימטריה של המילה "במשבתם", בכתיב חסר. ושם יש לו עוד כמה חישובים של מכפלת כח, כמו כ"ח כפול כ"ח = תשפ"ד, ועניינו של דוד המלך ועוד, שרומז לתשפ"ד. הוא מקצר בכלל של "כמו שאיתא בהאר"י ז"ל". לא אאריך ברמזים הקשים לי להבנה, כמי שלא זכה ללמוד את תורת האר"י, אבל ניכר שחזון תשפ"ד היה בהרגשתו עוד לפני הרמזים.
בשנת תשפ"ד, אחרי חשכת "לא ראו איש את אחיו", בתוך מכת חושך כפול ומכופל, אולי בשבת שבה יקראו "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", יפציע גם אור גדול לכל בני ישראל, רוחו של משיח ואורו של משיח. כלומר- אור שיש בו ממהות הגאולה.
את החושך הגדול שראינו לא צריך להסביר לעם שרידי חרב וקרועי לב. אבל נדמה לי שגם את 'רוחו של משיח' וגם את האור הגדול שבוקע וזורח כשמש, לא קשה לראות, למרות הכאב האינסופי. הנה מעט מן האור הזה:
מפגן האחדות של העם היהודי, שלא ראינו כמותו בדור האחרון. האירוע הזה כל כך הזכיר שואה, ולכן הוא עורר את העם היהודי כולו, ולא רק היושב בציון.
גיוס שלא ראינו כמותו, קידוש ה' בעצם ההתלכדות והנכונות למסירות נפש של כל כך הרבה אנשים בכמות ובאיכות, בחזית ובעורף, ובכל המשימות.
גבורה שספק אם נראתה בעבר, במיוחד על רקע הספיקות שאנחנו תמיד מטילים ביכולות ובעוצמות של הדור הזה, בנהנתנות שלו, בטעויות שלו. גבורה שהראתה לנו כמה גם הרחוקים ביותר מלאים כרימון במצוות ובמסירות נפש.
זמיר עריצים, שכנראה רובו עוד לפנינו. עקירת הרע והרוע תהיה ללא ספק עמוקה בהרבה. ההבנה המאוחרת מדי שמי שחסנו עליו יהיה "לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם…", ניסיון שגם אצל יהושע והזקנים היה קשה. גם אז טענו שהעולם לא יראה את זה בעין יפה, שהיהדות איננה כזאת, שצריך להכיל אותם וכו'. התיקון היום הוא גם לדורות עבר.
חסד וצדקה שטרם נראו כמותם. התמסרות לתורה שלא נראה כמותה בכמות. התמסרות לתפילה שקשה לתאר, בכל מקומות מושבותינו.
התחלת תיקון המחשבה לבטוח באומות העולם שישמרו עלינו. תיקון הקושי להפרד מהגלות, שבה אנחנו צריכים לרצות את הפריץ ואת הקוזקים שלא ירבו לטבוח בנו…, ולמסור שמירתנו בידיהם. זה תהליך, והתקדמנו בו הרבה בימים האחרונים.
חיזוק מחדש של הקשר שלנו עם ארץ ישראל, אם לא דרך המוח, אזי דרך הלב והכאב.
כמה יפה המדרש שמספר על הספיקות של בני ישראל, שיהיו אפילו כשיגיע המשיח: "בשעה שמלך המשיח בא…ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח". במה אינם מאמינים? הרי הם רואים אותו עומד על גג בית המקדש! אבל הם כבר איבדו את האמון שעוד ניתן לתקן, אם זה הוא, הוא הגיע מאוחר מדי. מתשובתו נבין: "ראו באורי שזורח" – אל תאמינו, זה מובן, הרי הבטיחו לכם הרבה וחיכיתם עד בוש. אבל אל תתעלמו מהמציאות: "ראו באורי", די שתראו את אורו של משיח, והוא גדול ועצום, והוא מהאור שנגנז בששת ימי בראשית לימים אלו.
האם יש לו בדרשתו הצעה רוחנית-מעשית? כן, הוא מוצא בחשכת מצרים רמז במילה "במושבתם" שנראית מיותרת, לכאורה, והוא טוען שבמרכזה נמצאות האותיות "שבת". זה מה שהבדיל את ישראל מהמצרים, כידוע מהמדרש, ואור השבת יאיר לנו את החשיכה.
בערב שבת קודש האחרון שלחתי לרב הראשי לדרום אפריקה את הרמז הזה, וכתבתי לו שלענ"ד בשנה זו, פרוייקט השבת העולמית יצליח פי כמה מבכל שנה מתוך עשר שנות קיומו. והשנה הוא יצליח במיוחד גם בארץ, מקום שהיתה גם מעט ציניות כלפיו. את השבת יש לכבד, ולשמור עליה בכל זמן ובלי כל תנאי, כמובן, אבל אולי זוהי הצעה מעשית העולה מדברי "אור למאיר" לשבת פרשת וירא הקרובה, השבת העולמית תשפ"ד: בואו נעצים אותה כפרוייקט. כתבתי לו שזכיתי מעט בימי ילדותי להסתופף בצל תלמידי ה"חפץ חיים", ולשמוע עליו הרבה, ואין לי צל של ספק שהח"ח מקנא ברב ד"ר וורן גודלשטיין וביוזמי פרוייקט השבת. וכנגד כל הספקנים: זה עובד, תבררו, זה תופס ומשפיע בעולם כמו כדור שלג צח ונפלא, זך ולבן על פני כל הארץ. ראו באורי שזורח, והאמינו שילך ויזרח. אמן. ■
