על החוק הזה התנהל ויכוח בין שני מחנות. מצד אחד ניצב מחנה שאוהב כפייה – מחנה כפייתי ופונדמנטליסטי, שמתעקש שכל המדינה תתנהל אך ורק לפי הערכים שלו, ואינו מוכן לאפשר מקום גם למי שחושב אחרת.
ומולו ניצב מחנה שדורש לאפשר לכל אחת ואחד ללמוד בדרך שמתאימה להם, לפי אמונתם, השקפתם ואורח חייהם.
האבסורד הוא שדווקא המחנה הראשון מציג את עצמו כמגן הליברליזם, החופש והחירות.
ובשם הליברליזם והחופש, מסבירים מתנגדי ההפרדה, "אתן לא באמת יודעות מה טוב לכן, אנחנו נחליט עבורכן מהו החופש שלכן".
אתם מצליחים להבין את זה?
מה גורם למחנה שמכריז על עצמו כליברלי לוותר על כל ערכי החופש והחירות שהוא מטיף להם, ולנסות לכפות על כלל הציבור ללמוד רק בדרך שהוא מכתיב? רק במעורב ולא בנפרד.
אולי משום שהמחנה הזה משתוקק להיות חלק מתרבות זרה – תרבות של מדינות אחרות. נדמה שהוא פיתח אובססיה להיות כמו "שם", מעבר לאוקיינוס, והוא אינו מוכן לאפשר למי שמבקש דרך אחרת לערער את החלום הוורוד שלו.
המחנה שתומך בלימודים מעורבים היה יכול להציג את תפיסת עולמו באופן משכנע יותר, אילו היה מוכיח במעשיו שאפשר לקיים מסגרת מעורבת ולהישאר נאמנים לערכים של מוסר, מחויבות ויציבות; אילו היה מצליח להראות שאפשר לחיות וללמוד במסגרות מעורבות בלי להגיע לשיעורים גבוהים של גירושין ובלי להיקלע לאחוזים גבוהים במיוחד של תופעות של קשרים אסורים בין עמיתים לעבודה או ללימודים.
אילו זו הייתה המציאות, הייתה לו הזכות לבוא ולהציג את מרכולתו. אבל בינתיים נדמה שהוא עושה הכול כדי להמחיש דווקא את ההפך. הוא כלל אינו מנסה להוכיח שמסגרות מעורבות אכן מובילות לשמירה על ערכים. לכאורה, הוא עושה כל מאמץ להוכיח את ההפך.
אם כך, כיצד הוא מבקש לקדם את עמדתו? באמצעות כפיה, הלא אין לו דרך אחרת. במקום להציג את מרכולתו לפני הציבור ולבקש את הסכמתו, הוא בוחר לכפות את דרכו על כלל הציבור. . להכריח את כל המדינה לחיות רק לפי הערכים שהציבור הזה כופה. ללמוד רק במעורב, ולהכשל בכל הכשלונות המוסריים שהציבור הזה נכשל בהם בגאווה גדולה. ■
