השבוע בוועדת החינוך הוצג מחירון מקסימום מגוחך לתשלומי הורים. פוליטיקאים מתגאים בהגנה על השכבות החלשות, אך המציאות הכלכלית מוכיחה את ההפך הגמור. הגבלת התשלומים מרסקת את הפריפריה, כובלת את ידי המנהלים ומונעת מילדינו חינוך איכותי. הגיע הזמן לפרק את הפיקוח הסוציאליסטי ולאפשר שוק חופשי בבתי הספר
השבוע התייצבתי לדיון בוועדת החינוך של הכנסת. על המסך הגדול הוקרן בגאווה שקף של משרד החינוך לקראת שנת הלימודים תשפ"ז. השקף פירט את טבלת מחירי המקסימום המותרים לגבייה: 253 שקלים בלבד לילד בגן, ועד 1,372 שקלים לתלמיד בכיתה י"ב. לוח המחירים מדגים היטב את תלישות המערכת. סעיף כגון "סל תרבות" מוגבל ל-164 שקלים בכיתות הגבוהות. סעיף "מסיבות סיום" עומד על 200 שקלים למסיימי התיכון וסעיף של 101 שקלים לטיול שנתי. חברי הכנסת ישבו באולם וניהלו קרב פופוליסטי סביב השאלה מי מכווץ יותר את כיסו של האזרח. המציאות העובדתית מצביעה על כך שהדיון הזה עצמו מהווה אסון למערכת החינוך ולמוביליות החברתית בישראל.
מנהל בית ספר ציבורי מתפקד כיום כפקיד מוגבל ונטול סמכויות. תקציב משרד החינוך מגיע אליו ככסף "צבוע", המיועד מראש למטרות ספציפיות שהוכתבו על ידי מנגנון הפיקוח בירושלים. תשלומי הורים חופשיים וגבוהים מספקים למנהל את החמצן הקריטי ביותר לניהול תקין: כסף פנוי וגמיש. הכסף הזה משמש לפתיחת מגמת סייבר, להבאת מרצים אורחים ולרכישת ציוד מתקדם למעבדות. שר החינוך יואב קיש נדרש להפנים את עקרון "הידע המקומי" שניסח פרידריך האייק: המנהל בשטח מכיר את הצרכים המדויקים של התלמידים שלו טוב יותר מכל חבר כנסת או פקיד מטה. הענקת עצמאות כלכלית למנהלים באמצעות גבייה חופשית מהורים מייצרת תחרות, מעודדת מצוינות ומאפשרת למוסד החינוכי לצמוח.
הפוליטיקאים מציגים את הגבלת התשלומים כהגנה על השכבות החלשות. הניתוח הכלכלי מוכיח את קריסתו של הטיעון הזה. הורים מבוססים כלכלית תמיד יעניקו לילדיהם חוגי העשרה, מורים פרטיים ופעילויות מדעיות בשוק הפרטי. איסור ממשלתי על גביית תשלומים גבוהים מונע מבית הספר לספק את השירותים הללו בתוך כותלי המוסד. במצב של גבייה גבוהה וחופשית, בית הספר משתמש בכספי ההורים החזקים כדי לסבסד ולממן תוכניות לימוד מתקדמות עבור כלל התלמידים. מהלך כזה מכניס את ילדי הפריפריה והשכבות החלשות אל מעגל המצוינות. כפיית מחירי מקסימום דוחפת את ההורים העשירים החוצה, ומשאירה את ילדי הפריפריה עם מערכת ציבורית מורעבת.
ההוגה תומס סואל לימד אותנו לבחון תמיד את ההשלכות הבלתי נראות של מדיניות ציבורית. ועדת החינוך, בראשות ח"כ יוסף טייב, מציגה לציבור חיסכון מיידי ופופוליסטי בכיס. ההשלכה הבלתי נראית של ההחלטה הזו היא אובדן שעות תגבור במתמטיקה, ביטול סיורים לימודיים ושחיקה דרסטית באיכות ההוראה.
הממשלה הנוכחית מתגאה בקידום מדיניות של שוק חופשי. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מחויב להתערב ולפרק את מנגנון תמחור החסר הזה, הפוגע אנושות בכלכלת בתי הספר.
שופטי בית המשפט העליון, כדוגמת יצחק עמית, נוהגים להתערב בהחלטות תקציביות ולכפות "שוויון" מלאכותי. המערכת הפוליטית חייבת להתייצב מול ההתערבות הזו ולשחרר את בתי הספר לחופשי.
בדיונים שאני מקיים בכנסת, כמו גם בהרצאות למכינות הקדם-צבאיות ולמאזיני הסכת "על המשמעות", אני חוזר ומציב את מפת התמריצים הברורה. קביעת מחירי מקסימום פוגעת אנושות במוטיבציה של מנהלים ליזום ולהשקיע. פוליטיקאים המחפשים כותרות קלות גוזרים על ילדי ישראל חינוך ירוד. העצמת כוחם של ועדי ההורים לקבוע את גובה התשלומים בעצמם תזרים משאבים אדירים למערכת ותשפר את רמת ההוראה באופן מיידי. מדינת ישראל חייבת לנטוש את מודל המתכנן המרכזי. שחרור תשלומי ההורים מפיקוח הכנסת ייצר מערכת חינוך הישגית, חזקה ועשירה הרבה יותר. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
