01
לפעמים אפשר לחפש את הגדלות ןהמיוחדות של העם שלנו במעשים גדולים ונשגבים, במעשי גבורה הירואיים. אבל אני חושב שהעם שלנו היופי שלו וגם היופי שלנו כפרטים נמדד דווקא בדברים הקטנים והפשוטים.
לדוגמא השבוע איבדה גל אשתו של הלוחם איתי מורנו הי"ד שנפל ב 7.10 את טבעת הנישואין שלה בחוף הים. קשה לתאר כמה דבר זה כאב לה, והיא פרסמה את הסיפור שלה.
תוך זמן קצר הגיעו מאות אנשים מכל רחבי הארץ לעזור בחיפושים ולא הפסיקו לחפש במשך שלושה ימים יום וליל הם חיפשו את הטבעת. ולאחר שלושה ימים הטבעת נמצאה.
זה פשוט לא נתפס אנשים עזבו את כל עיסוקיהם רק כדי לעזור לאלמנה צעירה לחפש את טבעת הנישואין שלה שאבדה.
02
דוגמא נוספת שעליה סיפרה מיכל ארבל פינגנבויים:
רוצה לשתף בסיפור מרגש על נתינה, חמלה, הוקרה ותקווה.
ביום ראשון השבוע הגיעו הבן שלי, קצין במילואים, ובת הזוג שלו לקניון רננים ברעננה. הסיטואציה היתה לא פשוטה, הבן שלי יצא כמה שעות לפני כן מעזה כדי להשתתף בהלווית חבר שלו, שנפל בשבת.
אחרי ההלוויה, בדרך הביתה, הם עצרו לאכול במקדונלד'ס בקניון.
האווירה היתה קשה וכנראה שניתן היה לראות עליהם שלא קל להם.
אחרי האוכל, עשו עוד כמה סידורים בקניון וכשרצו לצאת הביתה, ניגשו אליהם שני ילדים (בני 8 ו-10) עם שקיות של ללין וג'נטלמן ובביישנות הגישו להם אותן.
הבן שלי וזוגתו הרגישו לא בנוח לקחת את המתנות וביקשו מהילדים שיתנו לחיילים, שאולי צריכים אותו יותר.
באותו רגע הצטרפה לילדים אישה (אולי קרובת משפחה שלהם?) ששיתפה, שהילדים ראו אותם כשאכלו לידם במקדונלד'ס. הם החליטו שהם רוצים לקנות להם מתנות! השקיעו, הלכו לקנות מתנה לגבר ומתנה לאישה וחיפשו אותם בכל הקניון כדי להעניק להם אותן… בין המתנות, היה אולר מתקפל עם חריטה – "באהבה, העם איתך".
אומרים שדברים לא קורים סתם … המחווה הזו ריגשה מאוד את הבן שלי ונתנה לו כוח לחזור לעזה ולעשות את מה שהוא עושה כבר מספר חודשים.
03
ואסיים בסיפור לכאורה פשוט אבל הוא באמת גדול מהחיים שסיפרה מושקי ציק מנתניה:
תודה לך, קופאית בסניף Be בבלינסון, יום חמישי ה8.8, בשעה 11:52.
את, שגבית ממני 16.90 על דאודורנט קטן, (לא 17, כי העדפתי לא לשלם 10 אגורות לשקית, מה אני פראיירית?).
אחרי שהחזרת לי עודף – ביקשת שאושיט לך יד. במקום להחזיר לך יד החזרתי לך מבט שכנראה היה מבולבל, כי ביקשת ממני שוב בעדינות: "תני לי יד".
העיניים שלך היו נראות טובות, ואיכשהו סמכתי על מנהל או מנהלת הסניף שלא מיקמו בקופה אישה שסתם נותנת ידיים ללקוחות רנדומליים.
הושטתי יד אחת, ואת ביקשת גם את ידי השניה.זה הרגיש מוזר אבל העיניים שלך היו רכות מידי כדי שאפחד.
התבוננת בי שותקת, זה הרגע שהבנתי שאת רואה את המסקרה שמרוחה לי על הפנים מהדמעות של לפני 10 דקות.
"ילד ראשון?" שאלת אותי בשקט, מסיטה מבט לישראל – הבן הגיבור שלי שישב בעגלה והתבונן בי. "ילד שלישי, ניתוח שביעי שלו", עניתי, ושוב הדמעות ברחו.
לא סיפרתי לך שזה ניתוח רביעי החודש, ניתוח שביעי לפני גיל 4. לא הצלחתי לומר מילה, רק הידיים שרעדו דיברו במקומי.
ואת, זזת מעט שמאלה, ווידאת שהפנים שלי פונות לכיוונך ולא אל ישראל המתוק.
"את לא חייבת להיות חזקה", אמרת לי בשקט מחבק, אוחזת בידיי, "אבל תבכי לי, לא לו. הוא צריך אותך". אמרת ושתקת, נתת לי להיות.
השיער שלך היה צבוע בגוונים בהירים-צעירים, אבל השורשים של השיער היו אפורים-בואכה- לבנים, כמו מסגירים את ניסיון החיים שלך.
"אמנם לי אין ילד כזה", שיתפת בטון מכיל "אבל יש לי בת שגם לה יש ילד, ואני מבינה אותך. איך אומרים אצלנו?" אמרת וגילגלת עיניים למעלה, לכיוונם של השמיים הבהירים שנמצאים מבעד לתקרה של בלינסון "הוא מכוון הכי טוב בשבילנו", אמרת, ואני נתתי למסקרה להמשיך לזלוג עם הדמעות. אז מה אם היא עלתה לי 130 באייל מקיאג', העיקר הבריאות אומרים, לא?
"תודה", לחשתי לך והוספתי משפט אחרון "אני אזכור אותך ואת השיחה הזו לתמיד" אמרתי וקיבלתי לחיצה אחרונה בידיים, כמו נתת חיבוק אחרון להמשך הדרך. יצאתי מהסניף בדממה, הצטלמתי מתוך נסיון לנצור את הרגע הזה עוד קצת, להרגיש את החיבוק הזה עוד רגע.
הרבה קוראים להם שקופים – לקופאית, המאבטח, אב הבית, הסדרן. את לא שקופה, את זוהרת, את מדהימה.
תודה שראית אותי, תודה שהעזת להושיט יד, תודה שהיית מגדלור ברגע של ערפל סמיך.
יש ביטוי קשה בשפה העברית, "הישראלי המכוער" הוא נקרא. תודה שאת הישראלי היפה, האמיתי, האוהב. ■
Ori88533@gmail.com
