בנאום בעצרת האו״ם בשבוע שעבר מסר ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד, כי בכוונתו לשוב ולהעלות את ״פתרון שתי המדינות״ כהצהרת כוונות.
פתרון זה, המבוסס על יצירת מדינה נוספת, שלישית במספר, בשטחי ארץ ישראל המערבית המצומצמת. אם נספור את המדינות שהוקמו בגבולות ההבטחה – הרי זו מדינה שביעית, שכן מצרים, ירדן, סוריה ולבנון מחזיקות כולן בשטחי ארץ ישראל ולאחר הסכמת ישראל להעברת האיים טיראן וסנפיר לערב הסעודית – אפילו שמינית.
פתרון שתי המדינות הוא פתרון שאינו נכון ואינו מוסרי: אין לאף ממשלה את הזכות לוותר על שטחי מולדת, שהיו בבעלות עם ישראל וגם הובטחו לו בתורתנו הנצחית. מעבר לשיקול המוסרי, המדובר גם במתווה שאינו בר קיום במציאות, וזאת ממספר רב מאוד של סיבות, מתוכן תובאנה כאן, בשל קוצר היריעה – שלוש בלבד:
- ראשית – אין בנמצא ״עם פלשתינאי״. זוהי אחת ההונאות הגדולות ביותר בתולדות העולם, שלמרבה הצער קנתה שביתה גם בתוכנו, על רשויות המדינה השונות.
ישנם ערבים בני קבוצות אתניות שונות ושבטים שונים, בשטחי ארץ ישראל המערבית, חלקם הגדול (מעל 90%) הגיעו ב-100 עד 150 השנה האחרונות, בעקבות העליה היהודית. הדבר החשוב הוא, שאין כל קשר בין אותן קבוצות והשבטים. אין ביניהם כל סולידריות, למעט חוט מקשר אחד – רצונם להכחיד את העם היהודי היושב בציון ואת מדינתו. זהו הדבק המחבר היחיד.
לטובת הציבור שפחות מכיר את החברה הערבית, אציין שתי דוגמאות: ביישוב תל שבע ניסתה המדינה להקים בית ספר ‘על שבטי׳. בית הספר נשרף מספר פעמים, עד שהמדינה נכנעה לתושבים במקום ופתחה גם שם בית ספר לכל משפחה ומשפחה. בבתי הספר הללו גם לא יכול להיות מי מצוות הניהול שאינו מאותה משפחה – לא תינתן ולו דריסת רגל לכל בעל תפקיד ממשפחה אחרת. בשבילינו הם ‘ערבים׳ בשבילם מעניינת רק המשפחה, או השבט.
דוגמה נוספת: בין השבטים הערבים השונים קיים מדרג – מעין ‘קאסטות׳. כך, פלאח – מי שבני משפחתו בעבר היו חקלאים הצמודים לקרקעי – לעולם לא יוכל לקחת לבתו אישה מבנותיו של בדואי. ערבי שחום עור – וישנן משפחות כאלה, שהגיעו מאפריקה – לא יוכל לקחת לבנו אפילו בת של פלאח. בתוך הבדואים – ישנם חמישה שבטי על שרשאים ליקח לבנותיהן בנות מכל שבט אחר. אבל שבטים אחרים אינם יכולים לקחת בנות ממטה שמסווג כגבוה מהם.
כל אחד יכול לשאול את עצמו: האם משפחות שאינן מסוגלות להתגורר זו בצד זו או להינשא זו לזו – תוכלנה לקיים מדינה? רק מי שאינו מבין כלל בתרבות הערבית והבדואית, עלול להיתפס למחשבות שכאלה.
ואם פעם היו הדברים בתיאוריה, הרי היום, אחרי שהוקמה אוטונומיה ערבית ביו״ש ודה-פאקטו גם מדינה ערבית עצמאית בעזה – ניתן לראות, שאין המדובר בגופים מתפקדים. אף אחד מהגופים הללו אינו מסוגל לקיים כלכלה עצמאית; אינו מסוגל לייצר דבר מה; כולם חיים מתמיכה של מדינת ישראל ומדינות אחרות בלבד; אין לארגוני הטרור השולטים, כביכול, באזורים אלה – כל מוטת שליטה ממשית בשטח, אלא בערים השונות שולטים השבטים בעלי הכח הרב ביותר, כפי שהיה עוד לפני הקמת המדינה.
כל ״מדינה״ שתוקם, אם כן לא תהיה ברת קיום. אך היות שמדינת ישראל מתייחסת ברצינות תהומית להסכמים עליהם חתמה, שגובו בחקיקה פנימית (למרות שהצד השני לא קיים מעולם ולו סעיף אחד קטן מאותם ‘הסכמים׳) – יהיה ביו״ש, כמו בעזה, אזור שהוא ‘no man׳s land׳ ובו חסינות מוחלטת לכל דבר פשע, פגיעה סביבתית והחמור מכל – מעשי תוקפנות צבאיים או טרוריסטיים. - תא השטח שממערב לירדן אינו ניתן לחלוקה, מן הפן הגיאוגרפי. זו איוולת לחשוב אחרת. לכן גם, למרות המילים הגבוהות, מעולם לא עלה בידי מדינת ישראל ליצור הפרדה אמיתית בין אזרחי ישראל לבין ערביי יו״ש ועזה. לא משנה כמה גדרות הוקמו וכמה גדרות תוקמנה בעתיד. בסופו של דבר, בלחץ מערכת המשפט ומתוך התפיסות חסרות הבסיס שהשתלטו על מערכת הביטחון – עוברים את הגדר מדי יום עשרות אלפי ערבים, בתואנות שונות ומשונות. חשוב לציין – לדעת כותב שורות אלה לא צריכה להיות כלל גדר כלשהי בין יו״ש לבין מדינת ישראל והקמת הגדר לא היתה באמת בשל צורך בטחוני, אלא, כדי לתייג את המתיישבים ואת היישובים ולהעבירם להיות ״מעבר להרי החושך״. אבל גם בשנותיה הראשונות של המדינה, כשלא היתה בעיה באמונה בצדקת הדרך וכשהיתה שמירה הדוקה על הגבולות – עדיין הסתננו אלפי ״פידאיונים״ לשטחי מדינת ישראל הקטנה. כך שסיסמת השמאל – ״אנחנו כאן והם שם״ – לא תתקיים לעולם במציאות.
- הקמת מדינה ערבית עצמאית תהווה פיגוע אסטרטגי במישור התודעתי, הערכי והמוסרי, שבהכרח תביא לקריסת מדינת ישראל: כבר היום, עסוקה הישות המכונה ״הרשות הפלשתינאית״ בדבר אחד בלבד – דה לגיטימציה למדינת ישראל בכל המוסדות הבינלאומיים האפשריים. בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור – ארגון חמאס השולט בעזה אינו מהווה איום אסטרטגי. הוא אינו מחזיק בנשק כבד, והסיבה היחידה שהוא עדיין קיים, היא הרפיסות במנגנונים הביטחוניים אצלנו. לעומת זאת, הישות האוטונומית ביו״ש חותרת, תוך שימוש בכספים, במשאבים ואפילו בקשרים המדיניים שלנו – תחת עצם הקיום שלנו. והיא עושה זאת, למרבה הצער, בהצלחה לא מבוטלת, עד כדי כך שה׳בון טון׳ כמעט בכל המוסדות האקדמיים והתרבותיים בעולם המערבי הוא הצגת מדינת ישראל ככובשת וכמדינת ‘אפרטהייד׳, שאינה בעלת זכות קיום. רק לדמיין איזה תנופה תקבל פעילות זו, כאשר אותה אוטונומיה תהפוך למדינה, מה שיאפשר לה לנקוט גם בפעולות משפטיות ישירות נגדנו וגם לא יאפשר לנו לפעול נגדה, שכן פעילות מסוג זה אינה בגדר casus beli – עילה למלחמה ולא תהיה לנו כל אפשרות להתנגד לה או לעצור את האחראים לה.
כוונת גורמי השמאל היא להקים את המדינה באותם אזורים שהם הם ליבת הקיום של העם היהודי כאן, וניתוק חבלי ארץ אלה מאיתנו יביא בהכרח גם לפגיעה בקשר הפנימי לארץ ולאובדן מוחלט של הצדקת קיומנו כאן. שהרי, עם ישראל בבית הראשון והשני חי בעיקר באזורים אלה, ובלא במישור החוף. ושם מצויים כמעט כל האתרים ההיסטוריים והמקודשים.
לזכותו של בנימין נתניהו ייאמר – שעלה בידו להורידו מסדר היום הבינלאומי והתקשורתי את נושא הקמת מדינה מסוכנת זו, וזאת למרות שהוא נמנע מלהכריז באופן רשמי על ביטול ההסכמים והחקיקה המיישמת אותם (על כך יש להצטער). אך כעת – באדיבות יאיר לפיד – עולה נושא זה מחדש על השולחן, מה שגם יגרור מידית הסלמה קשה במצב הביטחוני שהרי, כפי שציין פעמים רבות ח״כ בצלאל סמוטריץ׳ – הטרור מונע דווקא מתקווה, ולכן מתגבר מיד כשמתחיל שיח על מה שמכונה ‘התקדמות מדינית.
מה שנותר לחלק הטוב של עם ישראל, זה שמחובר לתורה, לעם ולארץ, הוא – קודם כל – להבין את החומרה הרבה שבהעלאת נושא זה שוב לדיון; למחות נגד צעד זה בכל תוקף; והחשוב ביותר – המועמדים מטעמינו חייבים להודיע, קבל העולם (כפי שעשה דונלד טראמפ בעת קמפיין הבחירות שלו בנוגע להסכם עם איראן) – כי כל הצהרה התומכת בהקמת מדינה כזו אינה על דעתם; אינה מחייבת את מדינת ישראל, שכן היא ניתנת על ידי ממשלת מעבר חסרת לגיטימיות; ומיד עם היבחרם – לבטל אחת ולתמיד את הסכמי אוסלו, את כלל החוקים המיישמים אותם, ולגרש את מנהיגי האוטונומיה מהארץ. בכל מצב אחר עלולה להיווצר סכנה של ממש להמשך המפעל הציוני ולמדינה.
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל הקוראים
