בטורים הקודמים סיפרנו על המסעות שעשה הרב נסים למען קירוב הלבבות ואיחוד העם. אך לא רק מסעות אל החוץ עשה סבי, אלא גם מבית פעל למען מטרות אלו. ביתם של סבא וסבתא היה בית פתוח, ובכל שבוע באו אליו תלמידי חכמים ואישי ציבור להתייעצות, לשאלות ולדיונים.
ואולם מיוחדת ומרגשת במיוחד הייתה השבת. מדי שבת בבוקר ערכו סבא וסבתא קידוש ואירחו בו עשרות (!) אנשים מכל קצוות הקשת החברתית. רבנים, אנשי אקדמיה, אישי ציבור ועמך ישראל, מבוגרים וצעירים, אזרחים ותיירים, יחידים וקבוצות, דתיים ושאינם דתיים (סבא הקפיד שלא לומר חילונים), כולם, בכפיפה אחת, למדו להכיר זה את זה ולשוחח זה עם זה.
התכונה לקראת השבתות הייתה רבה. סבתא ובנותיה היו קונות את המצרכים מבעוד מועד ומכינות כמויות של עוגות שיספיקו לאורחים הרבים שיגיעו. את עלות הכיבוד שילמו כמובן סבא וסבתא מכספם ולא ביקשו עליו כל החזר כלשהו.
בקידושים התארחו קבוצות רבות של סטודנטים יהודים מחו"ל שבאו למסע ציוני בארץ, וכחלק מהביקור הגיעו לקידוש בבית הרב הראשי. אורחים אלו הוזמנו לעיתים לחזור גם אחר הצוהריים, כאשר ביקשו להעמיק ולפתח את השיחה עם הרב.
הקבוצות הגיעו כמובן בתיאום מראש, ובכלל עם הזמן גבר הצורך 'להזמין מקום' לאור הביקוש הגדול שהיה להשתתפות בקידושים בבית נסים.
אופי המפגש בקידושים היה מיוחד. אולי בניגוד למצופה מרב, ובמיוחד מרב ראשי, בקידוש לא היו לא שיחה ולא שיעור. הדיבור בין הקהל לרב היה חופשי. כולם יכלו לשוחח עימו, להביע דעות ולשאול שאלות, וסבא היה עונה ומשתדל להתייחס לכל פונה. עם כל אורח ידע לדבר בדרך המתאימה לו, ולכל אחד ידע לתת ברכה אישית ומיוחדת כדרכו של יעקב אבינו עם בניו: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח), וכפי שמסביר הספורנו שם: "לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד, כגון ליהודה בעניין המלכות, וליששכר בעניין התורה". כך ידע סבי לגעת בנקודה היהודית של כל אחד ואחד (גם של מי שהיה לכאורה רחוק מאוד מתורה ומצוות), לחזקה ולברכו בה.
בשבוע הבא בע"ה נספר על ילד קטן שביקש אף הוא לבוא לקידוש בשבת ולשוחח עם הרב נסים.
