01
בעשרה בטבת נהוג לומר בסליחות פיוט שבו מפורטות הצרות שאירעו לעם ישראל בחודש טבת: "אזכרה מצוק אשר קראני, בשלש מכות בחודש הזה הכני...מלך יוון אנסני לכתוב דת יונית… טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר… יום עשירי צוה בן בוזי החוזה כתב לך.. את עצם היום הזה". שבו רומז הפייטן לפסוק " ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה" (רבי יוסף טוב עלם, אזכרה מצוק אשר קראני).
02
נתחיל דווקא מן האחרון: הסיבה הידועה ביותר לצום עשרה בטבת (שבעבורו נקבע הצום דווקא ביום זה ולא ביום אחר של חודש טבת) הוא תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מלכים ב כה, א). המצור נמשך עד להבקעת החומה בשבעה-עשר בתמוז וחורבן בית המקדש בתשעה באב.
03
ההקבלה לדורנו היא השאננות שמאפשרת לאויב "לצור על החומות"; קונספציה פחדנית ואגואיסטית שמשכנעת את עצמה שהאויב רוצה שלום בזמן שלו יש כוונות אחרות לחלוטין. יתר על כן, המצור הפיזי על חומות ירושלים מבטא גם מצור רוחני. התרבות הבבלית, שהיא ביטוי לעולם אלילי אדיר ששלט בעולם באותו תקופה, מצליחה לצור על חומות ירושלים ולחלחל לתוכן. עשרה בטבת הוא יום שבו אנו מציינים ערעור בחומת התרבות היהודית שנסדקה מאז ועד היום.
04
הפורענות השנייה שאירעה בחודש טבת, וליתר דיוק בח' בטבת, היא: "מלך יון אנסני לכתוב דת יוונית". על פי המסורת היהודית, אחד ממלכי יוון, תלמי השני, הכריח שבעים מזקני ישראל לתרגם את התורה ליוונית, תרגום שייקרא לימים "תרגום השבעים". חכמי ישראל ראו באירוע הזה אירוע טראומטי: "היה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (מסכת סופרים א, ז) ובעקבותיו "חושך בא לעולם שלושת ימים" (מגילת תענית). גם כאן, עיקר הבעיה בתרגום התורה ליוונית איננה רק הצד הטכני, אלא חכמים ראו כאן תפיסות עולם ודפוסי חשיבה יווניים שהחלו לחלחל מאז לתוך העולם היהודי. תרגום התורה ליוונית הוא לא רק הפצת התורה החוצה אלא גם הכנסת הייוונית לתוך התורה וחיבור מסוכן בין התרבות היוונית לבין עם ישראל.
05
הפורענות השלישית היא כאמור "טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר". עזרא הסופר נפטר בט' בטבת. עזרא הסופר היה ממנהיגי היישוב היהודי בימי הבית השני, והוא נחשב למניח היסוד לתורה שבעל-פה. כשעם ישראל שב מגלות בבל והקים את בית המקדש השני, עזרא הסופר תיקן עשר תקנות (בבא קמא פב, א). עזרא הוא החלוץ של תקנות חכמים שהתווספו על מצוות התורה שניתנה למשה בסיני (ולכן נקראת "תורה שבעל-פה", בניגוד לתורה שניתנה למשה בסיני ה"כתובה" מאת הבורא). העולם משתנה ועידן חדש מגיע, עידן הזוקק התחדשות של תורת ישראל, ועזרא הוא העומד בראש החץ. חשיבותו של עזרא הסופר כה גדולה עד שחכמים אומרים: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה" (סוכה, כ א). מותו של עזרא הסופר הוא ביטוי לערעור של מעמדה של התורה שבעל-פה, ונקבע כיום אבל לאומי לדורות.
06
המכנה המשותף של האירועים הטרגיים שאירעו בחודש טבת, הוא קריאת תיגר על התרבות והחוסן הלאומי של עם ישראל. המסר לדורנו הוא ביצור החומות כנגד האויבים מבחוץ ומבפנים. שאם לא כן עלולות חלילה להתרחש שואות שונות ומשונות; ולכן גם סיבבה ההשגחה האלוקית שיום עשרה בטבת נקבע בידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לאלו שמקום קבורתם לא נודע, בדגש על נרצחי השואה.
07
אנו נמצאים בתקופה שבה החומות מבוצרות בעם ישראל הרבה יותר מבעבר, אבל צום עשרה בטבת מזכיר לנו כל שנה לא להיכנס לשאננות ולהמשיך לבצר את החומות מול האתגרים החדשים, וחורבן שלישי לא יהיה. בעז"ה. ■
