אחרי מלחמת ששת הימים, מערכה היסטורית וקצרה שהסתיימה בניצחון מהיר, השכיל צה"ל להעניק 51 צל"שים ועיטורים בתוך חודשים ספורים. היום, קרוב לשלוש שנים מאז אותו בוקר ארור של ה-7 באוקטובר 2023, כשאנחנו עדיין שקועים במלחמה הארוכה בתולדות המדינה – לא ניתן אפילו עיטור או צל"ש אחד. שתיקה רועמת ומבישה.
הביקורת שלי אינה מופנית רק כלפי הרמטכ"ל ושר הביטחון על כך שטרם העניקו את העיטורים הממלכתיים (מופת, עוז וגבורה) – הליך שאכן מצריך ועדה מטכ"לית ואישורים גבוהים. הביקורת הנוקבת באמת מופנית נגד כל שרשרת הפיקוד: מדוע המערכת לא חילקה עד כה אפילו צל"שים (ציונים לשבח)? הרי מרבית הצל"שים אינם דורשים שום ועדה מסורבלת. מפקדי חטיבות (מח"טים), מפקדי אוגדות (מאו"גים) ואלופי הפיקודים, מפקדים שראו במו עיניהם את פקודיהם מסתערים אל אש התופת בידיים חשופות, פשוט שותקים ולא מסוגלים לפרגן.
המחדל הזה חושף בעיה עמוקה בהרבה בצה"ל: ריכוזיות בלתי נסבלת. נתוני צה"ל ההיסטוריים, שפורסמו באתר הגבורה ומסכמים את העיטורים עד שנת 2015, מציגים תמונת מצב אבסורדית. במקום שפירמידת ההוקרה תהיה רחבה בבסיסה ותיעשה צרה בראשה – קורה בדיוק ההפך! לאורך שנות המדינה הוענקו 606 עיטורי מופת ו-254 צל"שי רמטכ"ל, לעומת 187 צל"שי מפקד אוגדה ו-182 צל"שי מפקד חטיבה בלבד. זהו נתון מדהים. הרי המח"ט הוא זה שנמצא בשטח ומכיר את גבורת לוחמיו מקרוב; אז כיצד הוענקו פחות צל"שי מח"ט מעיטורי עוז (218)? התשובה היא שמפקדי השדה מסורסים. הם ממתינים לאישור "מלמעלה" במקום לקחת יוזמה פיקודית, להשתמש בסמכותם ולחלק צל"שים לחייליהם המצטיינים כבר מחר בבוקר.
חשוב להבין שהוקרה אינה רק כלי טקסי; ערכה מוסרי וחינוכי. צל"ש שניתן בסמוך לאירוע, בעוד הלוחם על מדים ועומד בפני חבריו ליחידה, בונה תרבות ומחנך דור שלם של לוחמים. צל"ש שניתן אחרי עשור, כשהלוחם כבר עמוק בחיים האזרחיים והציבור שכח את פרטי הקרב, מאבד את כוחו והופך לנייר חסר משמעות. בינתיים הלוחמים הולכים ומשתחררים, והמשפחות השכולות ממתינות בייאוש קרוב לשלוש שנים להכרה.
התירוץ השחוק של המערכת הוא שאנחנו "עדיין במלחמה" והתמונה המלאה לא התבררה. זה תירוץ קלוש. קרבות המפתח מהשבעה באוקטובר ביישובים כמו בארי ונחל עוז כבר תוחקרו לעומק, וכך גם רוב אירועי התמרון הקרקעי. מעבר לכך, ההיסטוריה מוכיחה שאפשר להעניק הוקרה גם תוך כדי אש. במלחמת ההתשה יושם מנגנון פשוט: המפקדים והרמטכ"ל העניקו צל"שים בזמן אמת, וכשהסתיימה המלחמה והוקמה ועדה – הצל"שים הללו הומרו לעיטורים גבוהים יותר.
כך היה במקרה של סמ"ר אלי קאיקוב ז"ל, שבנובמבר 1969 המשיך לחלץ פצועים תחת הפגזה במוצב "מפצח" למרות פציעתו הקשה, וקיבל צל"ש במאי 1970 – שלושה חודשים לפני תום המלחמה (צל"ש שהומר ב-1973 לעיטור העוז). כך היה גם עם סמל אליהו חרמש ז"ל, שבאזור מוכה אש ופיצוצי משנה באסון משאית התחמושת באילת בינואר 1970 חילץ פצועים עד שנהרג, וקיבל צל"ש כחצי שנה לאחר מכן. במבצעים כמו האי גרין ו"תרנגול 53", אלופים ומח"טים העניקו צל"שים שוטפים. המערכת ידעה להעריך את לוחמיה תוך כדי תנועה.
לא חסרים לנו גיבורים להוקיר:
סמ"ר ענר שפירא ז"ל – בבוקר ה-7 באוקטובר עמד בפתח מיגונית סמוך לרעים, והדף בידיו החשופות שבעה רימונים שהשליכו מחבלים, עד שנהרג מהרימון השמיני. במעשה בלתי נתפס זה ניסה להציל את חייהם של עשרות אזרחים שהסתתרו מאחוריו.
סרן אלחנן קלמנזון ז"ל ("צוות אלחנן") – שקפץ מביתו בעתניאל בשבת השחורה היישר לקיבוץ בארי. במשך כ-14 שעות רצופות עבר מבית לבית בסביבה שורצת מחבלים, וחילץ תחת אש כבדה למעלה מ-100 תושבים, עד שנפל בקרב ההרואי.
רס"ל מתן אברג'יל ז"ל – לוחם גולני, שבמהלך התמרון הקרקעי שהה עם צוותו בנגמ"ש נמ"ר. כשמחבל השליך רימון פנימה, מתן זינק עליו ללא היסוס, ספג את הפיצוץ בגופו והציל את חיי ששת חבריו תוך שהוא מספיק לומר: "ניסיתי לעשות הכל כדי לשמור עליכם".
סא"ל סלמאן חבקה ז"ל – מג"ד 53 בשריון, שהגיע ב-7 באוקטובר לקיבוץ בארי ופיקד על הטנקים שהכריעו את הקרב במקום. שבועות ספורים לאחר מכן, הוקפץ לחלץ כוח גולני שנקלע למארב בצפון הרצועה, והוביל ראשון את הכוח עד שנפל בקרב.
ההתעלמות מהם ומחבריהם הלוחמים שעודם בחיים היא מחדל, והאחריות רובצת גם על הדרג המדיני. כבר לפני כשנה, חתם שר הביטחון ישראל כ"ץ על מכתב לרמטכ"ל, שבו הורה לו להעביר בתוך 90 יום המלצות לעיטורי גבורה. הדדליין חלף בינואר 2026. היום אנחנו כבר כמעט שנה מהמכתב – לא הוענק אף עיטור ולא פורסם אף שם.
לאור משיכת הזמן הזו, שלחנו השבוע, בשם תנועת "כוח ההתערבות", מכתב רשמי לשר הביטחון, דרשנו בו הענקה מיידית של העיטורים והצל"שים. הגיע הזמן שהפיקוד הבכיר והשר יורו לאלופיו ולמפקדי החטיבות להפסיק להתחבא מאחורי ועדות ולהתחיל להשתמש בסמכותם להענקת צל"שים באופן מיידי.
שר הביטחון ישראל כ"ץ – אתה קבעת את המועד ואתה חתמת על ההוראה. הבטחת – תקיים. לוחמינו, הנופלים והחיים, עשו את חלקם ללא היסוס. עכשיו תורכם. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
