תתבייש לך

בושה הינה רגש המאפיין את המין האנושי. לא תמצאו בעל חי שמתבייש במעשיו או מעצמו. אולי פה ושם כלב מלומד יעשה פרצוף של צער אחרי שהוא נתפס מפר הוראות.
אבל בעצם, רק אנחנו בני האדם מסוגלים לחוש בושה, אותה התחושה שמעיקה לנו כשאנו מודעים לכך שעשינו מעשה לא מכוון היטב, כשחטאנו והחטאנו את המטרה. הבושה כל כך קשורה למין האנושי שיש פרשנים שראו בשם 'אדם' קירבה ל'אדום', הצבע שמאפיין את פני המתבייש, כשהם מתמלאות ב'דם'. רק האדם מסוגל להפוך לאדום. מעניין לציין שכשרוצים לתאר פרא אדם, יצור אנושי שלא מתנהג כבן אנוש, אנחנו זועקים ש"אין לו בושה" – כלומר שחסרה לו תכונה אנושית יסודית ביותר.
והנה אלול הגיע ויחד איתו גלי בושה שעלולים להציף אותנו. כשאנחנו מתבוננים על השנה השלמה שחלפה, על מי שהיינו לפני שנה ועל מי שאנחנו היום – האם אנחנו מקבלים ואוהבים את עצמנו, האם אנחנו מסוגלים לחיות בשלום עם מי שאנחנו? מה בדיוק עשינו השנה? האם התקדמנו בכלל? האם הגשמנו את חלומותינו מאשתקד? האם גדלנו, צמחנו, נהיינו מי שאנחנו רצינו להיות?
לרוב, התשובה לשאלות אלה שלילית, מרירה ומאכזבת. לכן הבושה עלולה להתפשט בתוכנו, כדברי הנביא עזרא (ט, ו): בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ.
יתכן שזו סיבת הרתיעה שאנשים מסוימים מרגישים כלפי חודש הרחמים, הסליחות וחשבון הנפש: הם לא אוהבים לחוש את הבושה הזו כי היא מפריעה לשגרת חייהם נטולי החרטות והאידיאלים.
אלה מעדיפים להתעלם מחודש אלול, להמשיך להתנהל כרגיל ולהדחיק את בואם של הימים הנוראים. הם זורקים את תודעת חשבון הנפש לפח האשפה של התודעה שלהם ומתנהלים כאילו כלום לא קרה, קורה או יקרה. עדיף להמשיך להנות משלהי הקיץ החמים והמהנה…
אבל אולי אפשר להבין באופן שונה ועמוק יותר את משמעות הבושה המלווה את חודש אלול. נשים לב שהמילה בו"ש מורכבת מהאותיות שו"ב. הווה אומר שהבושה הזו מופיעה כדי להשיב אותנו אל עצמנו, אל מי שאנחנו מסוגלים להיות באמת. הבושה לוחשת לנו: שובה! שוב אל מקומך ואל עצמך. כדברי הרב קוק (אורות התשובה ט"ו, י'): וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים…
להיות אדם זה לחוש את הבושה המאדימה את פנינו כשאנחו התרחקנו מעצמנו. האדם החש והמקבל בחמלה את הבושה של עצמו יכול להכריז בגאווה: הגיע הזמן לשוב! אל עצמי ואל אלהי. זזתי הצידה, הפכתי את העיקר לטפל. מספיק נדדתי אל מחוזות העבודה שהיא זרה לי.
התבלבלתי והתרחקתי מעצמי והגיע הזמן שאתמקד במי שאני באמת, באני שלי שהלך לאיבוד יחד עם האידיאלים, החזון והשליחות שלי בעולם. על תהליך זה של איבוד האני כותב הרב (אורות ה כד): חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ חֵטְא הָאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּתְנַכֵּר לְעַצְמִיּוּתוֹ, שֶׁפָּנָה לְדַעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְאִבֵּד אֶת עַצְמוֹ, לֹא יָדַע לְהָשִׁיב תְּשׁוּבָה בְּרוּרָה עַל שְׁאֵלַת "אַיֶךָּ?", מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע נַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָאֲנִיּוּת הָאֲמִתִּית נֶאֶבְדָה מִמֶּנּוּ.
הבושה העמוקה מחזירה לעצמי את האנושיות, אחרי שהייתי נע ונד בארץ הנוכרייה של האחרים והאלהים שלהם. שכחתי את עצמי אבל הנני, אני שב בבושת פנים, בזכות בושת הפנים.
לא מתוך תחושת אשמה הנוטלת ממני את הכוח לשנות וההופכת אותי לחסר אונים, אלא מתוך לקיחת אחריות כבירה המעניקה לי עצמה ליצור את השינויים שאני רוצה בהם. אֶת הָאֲנִי שֶׁלָּנוּ נְבַקֵּשׁ, אֶת עַצְמֵנוּ נְבַקֵּשׁ וְנִמְצָא.