נקנית בייסורים
בימים אלו סיפר לי יעקב שמרוני על אהבת הארץ ללא גבולות: ׳כיסופי אבי לארץ ישראל הביאו אותו לעזוב את משפחתו לזמן ארוך, ולעלות לארץ בעליה בלתי לגאלית בשנת תרצ״ב (1932). לא הייתה לו דרך להשיג אשרת עליה במגבלות הקשות שהטיל ״הספר הלבן״. תוכניתו של אבא הייתה שאחרי שיגיע לארץ, ידרוש לקבל סרטיפיקטים ליתר בני המשפחה במסגרת איחוד משפחות. ילד בן שנתיים הייתי כשעזב אבי, יצחק אייבנטריגר, את ביתנו שהיה באחד מפרוורי ורשה. חמש שנים שהה אבי בארץ, רחוק ממשפחתו, כשהוא נלחם להשיג מעט ימי עבודה למחייתו, ונלחם בעיקר להשיג עבורנו אשרות עליה לארץ. בסוף אותן חמש שנים של ניסיונות כושלים, הוא ואנשים נוספים במצבו הפגינו מול הסוכנות היהודית. בעקבות ההפגנה והפעילות, אמרו לאבי שאם ירצה לקבל סרטיפיקטים עליו לשוב לפולין, להמתין שם לקבל סרטיפיקט עבורו, לעלות איתו לארץ, ואז לדרוש שוב סרטיפיקטים לאיחוד משפחות. לא הייתה לו ברירה אלא לשתף פעולה עם ההבטחה שיקבל סרטיפיקט בפולין לכשישוב אליה. הוא חזר הביתה׳.
הבטחה מרגיעה
של האדמו״ר מפיסצ׳נה הי״ד
והמשיך לספר: ׳בינתיים עברה אמי לגור בבית הוריה בעיירה פיאסצ׳נה. גרנו בסמיכות לביתו של האדמו״ר מפיאסצ׳נה רבי קלונימוס שפירא הי״ד, שהיה ממש אש קודש. מדי פעם אמי לקחה אותי אליו. אני הייתי צועק: ״איך וויל מיין טאטן״ (=אני רוצה את אבא שלי), ואני זוכר את הרוגע והרכות שבהן הוא היה משיב לי: ״בקרוב, בקרוב תסע לארץ ישראל״, במבטא החסידי שלו. מן הסתם העובדה שהוא גדל כיתום מגיל 3, עזרה לו להבין לנפשי. הוא היה נותן לאנשים עצות, ואף היה כותב מרשמים לחולים, ובבית המרקחת כיבדו את המרשמים שלו. גם אמי הייתה מתייעצת עמו הרבה. פעם חליתי בעיני, היא לקחה אותי אליו, הביט באדמומית ואמר לה: ׳תלכי אתו למקום שבו הנהר זורם, תשהי אתו שם, הוא צריך אוויר טוב׳. אני זוכר שלקראת החגים היו מגיעים הרבה חסידים שלו להיות עמו בראש השנה. אנשי העיירה אירחו אותם, השכירו להם מקום ללון. לאדמו״ר עצמו הייתה ישיבה בוורשה, שהייתה רחוקה בס״ה כעשרים דקות נסיעה בעגלה מפיאסצ׳נה. [ישיבת ״דעת משה״, היו בה כ-300 בחורים לפני השואה. מ.ד.] גם בבית שלנו בפיאסצ׳נה התארחו חסידיו. פעם פגשנו כאן בארץ אחד מחסידיו שזכה להינצל, שהיה אורח קבוע בביתנו שם בפיאסצ׳נה בחגים. שמרנו אתו על קשר כל ימיו.׳
פירות ההכרעה של ה״אש קודש״
׳כשאבא חזר סוף סוף הביתה, אמא שללה את התוכנית בנחרצות. היא אמרה שהספיקו לה 5 שנות סבל ובדידות. היא טענה שהם צריכים להישאר בפולין, ושהוא יכול לחיות חיים נורמליים כמו כל היהודים… אבל הוא לא יכול היה לוותר על החלום, וכשקיבל את הסרטיפיקט לעצמו, כפי שהובטח לו, רצה לעלות. מכיוון שהיא התנגדה, הוא סיכם איתה שילכו יחד לאדמו״ר ה״אש קודש״, ישאלו את פיו ושניהם יקבלו כל הכרעה שיכריע, לכאן או לכאן. האדמו״ר זירז אותו לעלות ״בקרוב״ עם הסרטיפיקט, ולא להתמהמה, ״ובעזרת השם בקרוב תביא גם את האישה ואת הבן״. האדמו״ר היה בעל השקפת עולם ציונית, אחיו של האדמו״ר החלוץ רבי ישעיהו שפירא. [ה״אש קודש״ רכש קרקע בכפר אתא, וחסידיו בנו לו שם בית מדרש כגורם מזרז לעלייתו. מ.ד.]. אבא נסע לארץ, ורק כעבור חצי שנה קיבלנו סרטיפיקטים ועליתי עם אמא לארץ ישראל. היה לי דוד, אח אמי, אלימלך (מיילך) לשנו, שהיה מסייע לי בשנים הללו, קונה לי מדי פעם ממתק בעגלות שם, ותומך באמא. הוא ליווה אותנו לרכבת. אהבתי אותו. נפרדנו כשעלינו לרכבת, ואז הוא אמר לי: ״תן לי לתת לך נשיקה כי מי יודע אם אני אראה אותך עוד״. בכיתי הרבה. ה׳ יקום דמו. כל המשפחה נספתה בשואה. קיבלנו עדות שסבי לא נרצח במחנות אלא מת מרעב בגטו ורשה בערב פסח, כך שבניגוד לכולם יש לו תאריך ליום זיכרון. אחרי פטירת אבי שמרתי על היארצייט ואמרתי קדיש בערב פסח. שנה אחת שכחתי מזה, ובלילה חלמתי שאבי בא אלי בוכה. שאלתיו למה הוא בוכה, והוא אמר: הקדיש!…׳
ההכרעה ההיא לטובת ארץ ישראל הייתה למעשה גם הכרעה לטובת הצלת חייהם, ובעקבותיה – לטובת הקמת משפחה גדולה עם השפעה ברוכה בתוכנו, תלמידי חכמים, מרביצי תורה ואנשי מעשה.
״…והביאו בניך בחוצן״
בדרכים שונות ומשונות קוראת ארץ ישראל לבניה לשוב אליה. הוסיף יעקב שמרוני: ׳אני זוכר את הרב אהרון פרנקל, אביו של הרב יצחק ידידיה פרנקל (רבה של תל-אביב, חותנו של הרב לאו יבלח״א), יושב ולומד תורה כל היום בבית הכנסת ברחוב מזרחי ב׳ בתל-אביב (הרחוב הידוע ממקום מחבואו והרצחו של ״יאיר״ אברהם שטרן הי״ד). מאחורי בית הכנסת היה חדרון, שבו התגוררו הוא ואשתו.׳ כיצד הגיע הרב אהרון לארץ? במאמר ״בעקבי הדרך״ של הרב איסר פרנקל (בתוך ספר הזכרון לגרי״י פרנקל), מצוטט הרב יצחק ידידיה כשהוא מספר שהגיע פעם לדנציג, עיר על גבול פולין-גרמניה, ובני נוער היטלראי עם מדים חומים עקבו אחריו וקראו לעברו את המילים ״יהודי. דם. סכין״. אז נזרעו בו ניצני הרצון לעלות לארץ. כשהעלה את הרעיון בפועל הוא כבר כיהן כרב מצליח בעיירה, ואביו הרב אהרון התנגד מאד לעלייתו. הוא טען שלא יהיה להם מה לאכול, ולא חסרים רבנים בארץ, ואף איים בניתוק הקשר עמו, עד שהתברר לו שמנוי וגמור עמו לעלות. בשלהי תרצ״ד יצא הרב פרנקל לארץ, בברכתו ובסיועו של הרבי מגור. בתרצ״ה עוד נבחן אצל הרב קוק והרב מטפליק כאחד, וקיבל המלצותיהם, כחצי שנה לפני פטירת הרב קוק. שנה אחר כך העלה גם את הוריו, סבו וסבתו. מיותר לפרט את ערך ההצלה ופירותיה במשפחה המפוארת כאן בארץ.
מכות הצלה
ובדומה סיפר לי שכני נחום צנגר: ׳גרנו בפרבר של ברלין, כשיום אחד בשנת תרצ״ה (1935) נכנסו בני הנוער ההיטלראי לבית הכנסת שלנו ונתנו לאבי מכות. אבא אמר: אנחנו לא נשאר פה! התחלנו מסע של מעברים בין ארצות, כשאבא נוסע לפנינו ושולח לנו אשרות כניסה, עד שהגענו לארץ. המכות האלה הצילו אותנו׳. גם הוא זכה למשפחה מפוארת ב״ה. היום מתקיים שיעור ״דף יומי״ בביתו של נחום בירושלים. -״…זוכה ורואה בשמחתה״! ■
meirdorfman@gmail.com
