ישבנו לשיחה צפופה עם ד”ר מרדכי קידר – מרצה במחלקות לערבית ומזרח תיכון, והמזרחן ד”ר אדי כהן, שניהם חוקרים במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, כדי להבין אחת ולתמיד מה גורם למהומות להתחדש מדי תקופה חרף הנסיונות לשלום, האם ישראל אשמה במצב הנוכחי ומה ניתן לעשות כעת כדי לגרום לכך שהמצב לא יישנה. ספויילר: יוזמה והרתעה.
יום ירושלים של שנת תשפ”א ייזכר כיום שבו הכאוס החל לזקוף את ראשו. באויר עמדה התחושה כי המערכה כנגד הקורונה עוד רגע כבר חולפת ותהיה מאחורינו, אך נראה כי מערכה חדשה ניצבה בפתח במקומה. ערבים מבית הצטרפו לערביי החוץ וניסו לערער את סדר החיים האזרחי במדינה. הם גם הצליחו, והדבר יצר את מבצע “שומר החומות”, או כפי שהאירגונים הפלסטיניים כינו אותו: “קרב חרב ירושלים”.
ילדים אחרי טבח תרפ"ט
ד”ר מרדכי קידר: “הכוונה לחסל את ישראל משותפת לאויביה מבחוץ ולאויביה מבפנים, ולכן כאשר יש התפרצות במקום אחד, מצטרפים גם האחרים כי הם רואים זאת כניצול הזדמנויות”.
למסתכל מהצד, בלא זיקה היסטורית ולאומית, אולי נשמעים כינויי המבצע כהגיוניים ובנאליים, אך לנלחמים על ארץ מכורתם ועל עיר בירתם הקדושה מזה שבעים ושלוש שנים, ישנה תחושת הזדהות עמוקה ופנימית עם החומות שעוטפים את ירושלים, את הלב.
מעשי האלימות והטרור האחרונים מזכירים באופיים את פרעות תרפ”א ופרעות תרפ”ט שחלו לפני הקמת המדינה, אך גם מהומות שקרו לאחר הקמתה, כאירועי אוקטובר 2000. האירועים לוו באלימות רבה, הרס, חורבן, התפרעויות ונטילת חיי אדם מצד הערבים.
אתם רואים קו אחיד בין מניעי הפרעות הקודמות למהומות האחרונות?
ד”ר מרדכי קידר: “בבסיס הפרעות אז והיום נמצאת התפיסה האסלאמית שהיהודים הם “בני קופים וחזירים” (מופיע בקראן 5:60), “רוצחי נביאים” (2:91), אויבי המוסלמים (5:82) ועוד כהנה וכהנה כינויי גנאי הן בקראן והן בחדית’– שהיא המסורת בע”פ של הדת האסלאמיסטית. היהודי, כמו גם הנוצרי, חייב לחיות תחת חסות האסלאם (“אהל ד’ימה”) במסכנות (“מסכנה”) כעונש על אי אמונתו ב”נבואת” מוחמד.
רחבת היהודים אחרי הפוגרום בתרפ״ט
יוצא מכך שליהודי אין זכות למדינה, צבא, משטרה, ריבונות או טריטוריה, ובוודאי שאסור לו לשלוט על מוסלמים. לכן, למדינת ישראל אין שום זכות קיום בעיני האסלאם, ולא משנה מה גודלה. בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיני הקיצוניים, הזעם הקבוע שלהם יוצא בצורת התפרצויות זעם”.
ד”ר אדי כהן: “תמיד אלו יהיו אותן הסיבות, כמו באוגוסט 1934 באלג’יריה וכמו ב-1912 במרוקו. המניע הראשוני החוזר תמיד הוא- לרצוח יהודים. המניע הזה מלווה בתירוצים ובסיבות: מישהו עצבן אותם, פגע ברגשותיהם. בבגדד התירוץ היה שהיהודים הפריעו למקומיים, באלג’יר התירוץ היה שהיהודים היו בעד הצרפתים. אפשר למצוא תמיד נימוקים. לנו נמאס מהתירוצים האלו. המניע לשנאה הזו הוא בתורה שבע”פ בדת שלהם. אצלנו, בדת היהודית, קיימת מלחמת גוג ומגוג שמובילה להגעתו של המשיח. הערבים מאמינים שכאשר ערבי רודף אחר יהודי ורוצח אותו – זה “אחרי הזמנים” שלהם”.
אז אין קשר להתנהגות העם היהודי ביחסנו לערבים?
ד”ר אדי כהן: “יש קשר, אבל הוא נובע משני הדברים: כיום רוצחים יהודים כי יש את השנאה היוקדת בתוך העם עצמו כלפי עצמו, ובנוסף יש שמזדהים עם האויב ורוצים לשחרר את פלסטין. חברי הכנסת הערבים אומרים זאת בגלוי. מעבר לכך, הסיבה הראשית, כפי שכבר אמרנו, היא שנאת יהודים ועצם העובדה שהערבים לא מוכנים לקבל שלטון יהודי”.
המניעים לפרוץ המהומות בסבב הנוכחי ולמעורבותם הגבוהה של ערביי ישראל בהן נעים בין כמה סיבות. “הכוונה לחסל את ישראל משותפת לאויביה מבחוץ ולאויביה מבפנים”, אומר ד”ר מרדכי קידר, “ולכן כאשר יש התפרצות במקום אחד, מצטרפים גם האחרים כי הם רואים זאת כניצול הזדמנויות. המהומות שהחלו בירושלים הופצו במהירות באמצעי התקשורת ונוצרה תגובת שרשרת שיצרה שריפה בשדה קוצים”.
לפי ד”ר אדי כהן המטרה היא הפגנת נוכחות ובעלות על הארץ: “חמאס רצו להוכיח שהם היחידים שמגנים על אדמת הארץ. לטענתם, לכל מדינות ערב אין אומץ לכך ורק החמאס יכולים. זה נכון, אגב. איזו מדינה תעז לירות טיל עלינו? ירדן, מצרים, סוריה? אף אחד לא מעז, רק הם העיזו. אלו אנשים שאי אפשר לדבר איתם. במצב המדיני אין להם שלום, הם תמיד ירדפו אותנו. אפילו אם לא נגיב לטילים באשקלון- הם יירו עלינו. ניתן להם מדינה- הם יירו עלינו. התקשורת איתם היא רק דרך כוח. המניע עיקרי של ערביי ישראל הוא פחות מניע דתי ויותר כזה הנובע משנאה. הם מוסתים כבר תקופה ארוכה על ידי חברי הכנסת שלהם, בעיקר אחמאד טיבי ואיימן עודה. לעומת הערבים הישראלים, ערביי החוץ רוצים להפגין את כוחם.
הם ראו אותנו בחולשתנו והייתה הזדמנות והחליטו לנצל את ההזדמנות. בתחילת הסבב הנוכחי, האירועים נמשכו שלושה ימים רצופים. ביום הראשון היינו בהלם ולא הגבנו, ביום השני גם לא הגבנו וכך האירועים נמשכו. חולשה לא מרתיעה אף אחד. החמאס מצאו הזדמנות טובה על מנת לזכות בפופולאריות בעולם המערבי, מעמדם היה לחוץ מאד והם רצו לשדרג אותו, וגם הצליחו למרבה הצער. אמנם הם שילמו על כך במחיר גבוה, אבל השיגו את זה. הסבב הנוכחי של הלחימה היה צריך לקרות כבר לפני זמן רב, היה צריך לפגוע מזמן בבתי המפקדים”.
ישראל נכשלה בצפי הפרעות הפעם?
ד”ר אדי כהן: “אף אחד לא ציפה לזה, אבל אם יש לישראל תוכנית מגירה- היא לא נכשלה. אם הייתה לה תוכנית מגירה, והיא לא פעלה לפיה, אז היא נכשלה. צריך תמיד שתהיה תוכנית מגירה ואני לא יודע אם הייתה או לא. חמאס תמיד רצה בעימות, אבל פשוט התעלמנו ממנו. יותר מכך- נתנו לאותם אנשים כסף, משאיות ועזרה, ובעצם הבאנו את הדברים על עצמנו במו ידינו. העצמנו את כוחו של חמאס. זה לא בכוונה- כמו שיש טיפול שיניים, ולא בא לי ללכת היום לטיפול כי הוא מפחיד וכואב, ואולי גם יקר, אז אני אומר לעצמי שאלך מחר או מחרתיים, ובינתיים דוחה את ההגעה לטיפול מיום ליום. אבל במקרה שלנו רופא השיניים יגיע אלינו הביתה ולא יחכה שנבוא אליו”.
ד”ר מרדכי קידר סובר שהקונספציה שרווחה, והיא כי חמאס לא רוצה בעימות, גרמה לישראל להגיב באופן שאינו טוב: “הייתה תחושה לא נכונה הן לגבי חמאס והן לגבי הקיצונים שבתוך ישראל. לא הייתה הערכה נכונה למודעות שבקשר האידיאולוגי בין שתי הזירות של ערביי חמאס וערביי ישראל, וליכולתו לגרום לשתיהן להתפרץ יחד. הכשל גדול עוד יותר מכיוון שתרחישים דומים היו כבר בעת פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר-אוקטובר של שנת 2000, וכבר אז ניתן היה לראות עד כמה הקשר הדוק בין הזירה הפנימית והחיצונית”.
מה מדינת ישראל צריכה לעשות כדי ליצור שינוי?
ד”ר מרדכי קידר: “ישראל חייבת ליצור הרתעה מול חמאס באופן שמנהיגי חמאס ידעו בידיעה ודאית לחלוטין שראשיהם יופרדו מכתפיהם אם תשוגר לישראל ולו רקטה אחת. רק אם הם ייקחו ברצינות את האיום הישראלי יהיה שקט, אבל בשביל זה ישראל חייבת לבצע את האיום”.
ד”ר אדי כהן: “רק להגן. הפסקת האש היא צעד חכם. הסיום של המבצע הוא טוב. ברור שבהמשך יהיו התקפות מחודשות כי הם ינסו לרצוח אותנו, לא משנה מה נעשה וכמה ננסה להיות נחמדים אליהם. גם הסיוע מאיראן שחמאס מקבלים מוסיף דלק לבעירה. מה שצריך לעשות כדי לסיים את הסאגה הזו הוא לפגוע בהם בהזדמנות הראשונה, לא לחכות שיירו עלינו וליזום בעצמנו התקפים. מאד חשוב גם להתעלם מהלחץ הבינלאומי כי זו צרה צרורה שגורמת לנו למשוך את הסיפור הזה עוד ועוד”.
ועד שהמסרים האלו יחלחלו ויטמעו, נחזור לרגע לסמנטיקה של כינויי המבצע. נראה כי הם מייצגים את הדרך בה הולכים ומאמינים שני הלאומים מאז ימים עברו: אויבנו משתמשים במילות מלחמה והרס- “קרב חרב ירושלים”. לעומתם אנו בוחרים ב”שומר בחומות”, בהגנה ובהצלה, ובעצם- בשלום.
