בדרך לכותל| מאת ישראל גולדברג, מנכ"ל קרן אביה
ההליכה המרגשת לתפילת שבת בבוקר בכותל בימי בין המצרים מקבלת משמעות מיוחדת. מצד אחד תחושה מרוממת שהעיר היפה ביותר בעולם, ירושלים, קורנת בשלל קרני האור, שמרצדות על בתיה החדשים והעתיקים. קו הנוף מעוטר בעשרות מנופי ענק שממנפים את העיר בתנופת בנייה עצומה, שלא הייתה כמותה מעולם. אנשים נפלאים, ילדים וילדות, צוחקים ומאושרים. חן, חסד ותשעה קבין של יופי נסוכים על פניה כפי שקיים רק בירושלים ואנשיה.
ומצד אחר, הר הבית עומד יתום ומבוזה. שועלים וחמורים מהלכים בו ומשחקים בו כדורגל, פורעים ופורעות ריקנים, פוחזים ועוינים מחללים את קדושתו. חורבן נוראי. עצוב.
בליל תשעה באב רחבת הכותל, שריד מקדשנו, מתמלאת בהמון אדם, היושבים על מרצפות האבן הקרה ובוכים מרה על החורבן. כך במהלך כל הלילה והיום הנמהר.
במשך השנה כולה אנו שוכחים לפעמים שהעיקר עדיין חסר לנו. שאנחנו רק באמצע המסע אל המקדש, וטרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. תנופת העלייה והפיתוח משכיחות לרגע את החורבן הנורא. קשה יותר להוציא את הגלות מהיהודים מלהוציא את היהודים מהגלות… התרגלנו למציאות של חורבן. מובטחים אנו מפי רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', שהגאולה אכן תגיע, רק כשייכספו בני ישראל אליה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה.
אם נוכל לקחת איתנו מתשעה באב את התחושה של החור הגדול שנפער בליבנו ולתרגם אותו לכיסופים במהלך השנה כולה, נוכל ללא ספק לזרז את הגאולה השלמה.
כשהיו באים לרב צבי יהודה לבקש ממנו ברכה, הוא היה מפנה לקבל ברכה בכותל המערבי. הוא היה מזרז את המבקש לגשת ולהתפלל ליד הכותל המערבי. בכותל, רואים היטב ומרגישים את החיסרון הגדול, וממילא התפילה מקבלת כאן משמעות מיוחדת ובוקעת רקיעים.
אני משנן לעצמי: "שכינה לא זזה מכותל מערבי", כותל העניים, משם תעלה התפילה לקודש הקודשים. הרב צבי יהודה היה נותן לנו הדרכה ("טיפ") כיצד להצליח להזיז דברים בשמיים: "תתפללו בכותל לה' ותבקשו דווקא רק על דבר אחד מיוחד שהכי מטריד אתכם. עליו בוודאי תיענו ברצון". זה עובד. ניסיתי.
שאני ברחבת הכותל בימי בין המצרים כבכל השנה אני מכוון את פני לכיוון צפון-מזרח, היישר לעבר קודש הקודשים, ומבקש רק דבר אחד, מיוחד: שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום וגאולה שלמה.
