מדי שבת בדרכי לכותל אני חולף על פני שני בתי מעצר: מגרש הרוסים, הסמוך לכיכר ציון, והקישלה, במתחם שער יפו. אביה שלנו ז"ל התנדב עם אחיו בין השאר במשמר האזרחי. לא פעם הקפצתי אותם לקישלה לקחת או להחזיר את רובה הקרבין הקדוש. הבנים שמרו בלילות בחורף ובקיץ ופעלו למען שלומם ושלוותם של התושבים בשכונות ירושלים.
ומעניין לעניין כמעט באותו עניין: לפני שנים לא מעטות ביום ראשון שאחרי ראש השנה הגעתי למשרד שלנו והבחנתי להפתעתי שדלת הברזל נעקרה ממקומה. באותם ימים עוד לא היו אזעקות משוכללות, מצלמות, אפליקציות, מוקדי אבטחה וקודנים אלקטרוניים וכו'. נכנסתי פנימה, והמחזה היה מצמרר. התברר שבמהלך כל ימי החג והשבת הצמודה 'חגגה' במשרד כנופיית שודדים. הם שתו לשוכרה, שפכו קפה על הריהוט, גרמו נזקים רבים, השחיתו ציוד יקר, כיבו סיגריות על השטיחים וחרכו אותם, צפו במרקעים בתוכניות טלוויזיה, גנבו טלפונים ניידים, צרורות של מפתחות וציוד אישי והותירו חורבן ומבולקה. עוגמת נפש שאי אפשר לתאר.
המשטרה אספה ממצאים והסתלקה. נדרשו לנו שבועות לשפץ, להחליף את השטיחים, לרהט מחדש, להחליף את המנעולים, להתקין דלתות חדשות ואמצעי הגנה משוכללים וכו'. ממון רב השקענו בשיקום הנזקים. בוקר אחד קיבלתי הזמנה בהולה למגרש הרוסים. השוטרים הציגו לפניי שני ארגזים עמוסים בציוד שנגנב מהמשרד. בזווית העין הבחנתי בקבוצת נערים חרדים אזוקים ומבוהלים בחדרי החקירות. זיהיתי את הרכוש שלנו, התבקשתי להשאירו כמוצגים למשפט הקרוב ושוחררתי לסבלותיי.
עברו כמה שבועות והינה קיבלתי בקשה מוזרה ודחופה מרב חרדי, ראש כולל משכונת הר נוף הסמוכה, להיפגש איתי במשרדי. הסתקרנתי מאוד. הרב בא לפגישה בדיוק בשעה שקבענו ואיתו בנו הצעיר ועוד רב חרדי ידוע ונשוא פנים. הרב הידוע פתח והסביר כי קיבל אחריות להיות קצין מבחן לבחור, שהנהיג את הכנופייה שפרצה למשרדים רבים באזור, ולשקמו. המנדט מוגבל בזמן. כחלק מתהליך השיקום הבחור צריך ורוצה לפצות את הנפגעים על הנזקים שגרם ועל הציוד שגנב.
הבטתי בנער הנכלם ובאביו, שהקרין צער ובושה. הישרתי פניי לבחור בהחלטיות ואמרתי לו חד-משמעית: "אני מוכן לעשות איתך הסכם חתום. אם תתמיד בתהליך הבנייה האישית ותעלה על דרך המלך, אני מוותר ומוחל לך על כל הנזקים שגרמת. אם חס וחלילה תמעד שוב, תשיב לי את כספי במלואו, עד הפרוטה האחרונה". הרב החשוב היה מופתע מתגובתי ולא הסתיר את שביעות רצונו. הוא הבטיח לערוב למימוש ההסכם. נפרדנו לשלום ושכחתי מכל העניין.
עברו שנים רבות. באחד מימי החנוכה קיבלתי שיחת טלפון מוזרה מאדם שאיני מכיר. הוא הזדהה כאותו בחור מהר נוף. "חזרתי בתשובה, התחתנתי ברוך ה', יש לנו שני ילדים מתוקים, אני עובד בעבודה מכובדת ורוצה לפצות אותך לפחות על חלק מהנזקים שגרמתי ולהשיב הגזלה". הופתעתי והוקסמתי. נס חנוכה. עניתי מייד שיש לנו הסכם, ומכיוון שהוא עמד בו בכבוד מחלתי למפרע על החוב וסלחתי בכל ליבי. הבחור התעקש ולחץ. הוא רוצה לישון טוב בלילה, והחוב מדיד את שנתו. נבוכותי. הצעתי לו שנתרום את הסכום לצדקה לשיקום נוער בסיכוי. הרעיון מצא חן בעיניו.
הבחור קפץ למשרדי, אך לצערי יצאתי לפגישה. הוא השאיר על שולחני מעטפה ובה המחאה לפקודת המוסד לשיקום נוער בסיכוי ונעלם כלא היה.
שבת שלום. שנשב בע"ה לבטח בארץ.
יהי רצון שלמרות מערכת הבחירות הכפויה לא נרד שוב לתהומות של האשמות והשפלות. שנזכה לאחות את קרעי שבטי ישראל ונאחד את הציונות הדתית הימנית להנהגה מלוכדת, סוחפת ומושכת קולות.
