לפני שנים, כשהייתי קצין צעיר בתחילת הדרך, נפגשתי עם קצין בכיר, והוא אמר לי משפט שליווה אותי בכל תקופת שירותי הצבאי ומשם גם בחיי האזרחיים: "כל מידע מועיל שמותר למסור לחיילים שלך – תמסור להם".
היכולת לומר, לדבר, לשתף ולספר בלי לשמור על הקלפים קרוב לחזה, ללא רצון אישי לשמור על חשאיות או להסתיר חלקי דברים ללא סיבה ראויה או אינטרסים שונים שאינם חשובים, היא לדעתי תכונה של עוצמה פנימית.
אדם שאינו חי בתחושה של פחד מתמיד של "האם לספר?" "האם זה יפגע בי?" "האם הוא ייקח לי את הקרדיט?" "למה לתת לאחרים רעיונות?" וכדומה, אלא אדרבה, מתייעץ ומשתף, מוכן לספר על עצמו ובעצמו, מדבר ומחבר את השומעים לדבריו – זהו האדם החופשי בעיניי.
ברור וידוע שיש דברים שהשתיקה יפה להם, ויש נושאים, מקרים, מצבים, אנשים או פרנסה שלא צריך לספר עליהם למי שלא רלוונטי כדי שלא להיפגע ולא לפגוע, אבל כעיקרון מוביל בחיינו החברתיים – ובעיקר בחיינו הזוגיים – הרצון והיכולת לשתף ולספר צריכים להיות אבני יסוד ברורות ומוחלטות.
בני זוג חייבים שלא להסתיר שום דבר מבן זוגם אלא אם זה יפגע באחר שלא לצורך.
בני זוג החיים יחדיו חיים של חיבור מלא, מביאים ילדים לעולם ומקימים משפחה, מנהלים משק בית עם אין-סוף החלטות חשובות ומשותפות ומתאחדים בכל היבט אפשרי, חובה על שניהם להיות חשופים זה בפני זה כמו ספר פתוח. ההסתרה והחשאיות מבן הזוג הרסנית. האמון המלא שצריך לשרור בין בני זוג אינו ניתן לפשרה. אי אפשר לקיים זוגיות בריאה, יציבה ומיטיבה אם יש סודות.
וכמאמר השיר המפורסם: "כל כך הרבה דברים אוכל אז לגלות, והכול להבין בלי סודות, בלי סודות".
