הנביא זכריה דורש מכל הגויים לחוג את חג הסוכות ואף מאיים עליהם: "אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם… וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם" (זכריה יד, יז).
חג הסוכות הוא חג ישראלי ייחודי: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מג). מדוע נדרשים הגויים שלא יצאו ממצרים לחוג חג לא להם?
נוכל ללמוד זאת מהקורונה. הקורונה היא מגפה עולמית. העולם כולו עומד נפעם מול המגפה, וכרגע עדיין אינו יודע מאין יבוא עזרו. ברור לנו שיד ה' מעורבת בדבר, אם כי אין ביכולתנו לשים אצבע על סיבה מסוימת. יכה כל איש ליבו ולא על ליבו של האחר. גם אם אין ידועה לנו הסיבה, חובתנו להפיק לקח. ומכיוון שהמגפה עולמית יש למצוא בה מסרים כלל-אנושיים.
הנגיף הוא תופעת טבע. הוא נברא בעולם כמו כל היצורים על ידי ה' בששת ימי בראשית. לכולם שעת כושר שבה הם מתרבים ומתפשטים. הנגיף ניצל כנראה טעויות אנוש, אי-שמירה על תנאי היגיינה ופגיעה בערכי טבע. ה' היה יכול למנוע את התפשטות המגפה אילו הייתה רמתם הרוחנית של בני האדם גבוהה יותר. אחת הסיבות לרמתם הנמוכה היא האידאולוגיה המתעלמת מריבון העולם.
התפתחותם המדהימה של המדע והטכנולוגיה בעת המודרנית מרשימה ביותר, אלא שהערצה מוגזמת להם מסנוורת את עיני האדם. הוא שוכח שיש ריבון לעולם, שהוא החונן לאדם דעת להמציא ולגלות והוא שיכול למנוע מגפות או לאפשר את התפשטותן. בא נגיף זערורי, סמוי מן העין, ונטל לעצמו את הכתר (=קראון). והוא מתעתע בנו. אי חוכמתנו? אי תבונתנו? כשהוסר הכתר ממלכו של עולם הוכתר הנגיף בכתר מלוכה.
בימי קדם סימלה מצרים תרבות דומה. היא התגאתה במפעלי ההנדסה האדירים שלה. המצרים משכו מים מנהר הנילוס האדיר והרוו באמצעותם את המדבר הצחיח שבו הם שוכנים. החקלאי המצרי כמעט לא ראה גשם מימיו, הוא גם לא נזקק לו כלל. אין לו בצורת, לא צמא ולא רעב. הוא סמך על כוחו ועוצם ידו בלבד. מצרים כביכול אינה זקוקה לברכת שמיים. התרברבותה המנופחת מתעלמת מכך שבעצם גם הנילוס זקוק לברכת שמיים, אלא שזו רחוקה מהעין ולכן גם מהלב. כנגד אידאולוגיה זו נאבק זכריה בשם ה' באומרו: "וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם" (זכריה יד, יח).
חג הסוכות נקבע בפתיחת עונת הסתיו של השנה החדשה. האנושות כולה זקוקה למים. כולנו חרדים מפני הצפוי לנו: איזו שנה תהיה, גשומה או חלילה שחונה? הגשם תלוי רק בידי שמיים, אין לנו שום יכולת להוריד גשם. מצוות הסוכה בפתחה של עונת הגשמים מעבירה מסר לאדם: צא מדירת הקבע שלך לסוכה. צא מהקיבעון המחשבתי שלך, מהביטחון העצמי המופרז והמזויף שלך. דע מה למעלה ממך. הסתכל בסכך שמעליך ותראה שהכול תלוי בברכת שמיים. אתה יכול לנסר את העצים ולעצב מהם כלים כרצונך, נצל זאת למטרות חיוביות. ואולם הסכך שמעליך חייב להיות מעץ טבעי. עליך להכיר במי שברא את הטבע וחוקיו, והוא שגם חנן אותך חוכמה, בינה ודעת. הכול בידו. המסר העולה מן הסוכה הוא בעצם כלל-אנושי. לעתיד לבוא, כשתימלא הארץ דעה את ה', יידרשו גם הגויים לקיים מצווה זו.
נחזור לקורונה. אנו מאמינים שניחלץ מהמגפה הזאת. כי טוב ה' לכול ורחמיו על כל מעשיו. ה' ברא את העולם בחסד וברחמים ואינו חפץ בהשחתתו, חלילה. וכשם שברא נגיפים כך ברא את תרופתם. ממכה עצמה מתקן רטייה (כגון חיסון). ההצלה יכולה לבוא מכמה כיוונים, גם באמצעות שליחים אנושיים שה' יפקח את עיניהם ויתקנם בעצה טובה למצוא את הדרכים הנכונות ואת האמצעים הראויים למצוא מזור למחלה. ככל שנתחזק באמונתנו כך גם ה' יחזק אותנו. ככל שנרבה טוב כך גם ה' ירבה טוב לנו. עלינו להתפלל לה' שייתן לנו כוח לעשות חיל. כי החונן לאדם דעת והנותן ליעף כוחות נפש וגוף והפוקח את העיניים הוא יסייע לנו למצוא מזור ותרופה.
מתוך ביטחון בה' שבסופו של דבר ניוושע מצרתנו נקיים גם השנה, למרות התנאים, 'ושמחת בחגך', כי 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', ביום שבו יתקיים הפסוק: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
