"וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרעֹה" ספר דברי הימים מעניק לבת פרעה אות כבוד, וקורא לה בשם שמשמעותו בתו של ה'. בתיה זכתה לגדל את מנהיגו של עם ישראל, משה רבנו, בביתה, ואף היא זו שמעניקה לו את שמו. במה זכתה בת פרעה בכבוד זה?
רבי יוחנן מרחיב בשבחה ומבאר את הפסוק "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" באופן חיובי ביותר: "שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה" – מעשה של היטהרות אשר בתוכו מודגשת ירידה. בתיה ויתרה בזה על מעמדה הרם כשייכת לאליטה המצרית, אליטה חברתית שרבצה בארמון, סגדה לאלילים וניהלה משטר עריץ כלפי האיכרים המצרים ובמיוחד כלפי עם ישראל.
מה גרם לה לבת פרעה לוותר על חברת הצווארון הלבן? על כך עונה התורה במילה אחת "ותחמול עליו". החמלה בנשמתה של בתיה גברה על כל העוצמות הרצחניות ששלטו בארמון. האהבה ניצחה – "מילדי העברים זה". משה גדל כבן לאישה אצילה זו, ומסתבר שספג ממנה את המוסריות והחמלה, שהעניקו גם לו את השאיפה לפרוץ את גזרות פרעה, ולהוביל את עם ישראל, בעזרת ה', מעבדות לחירות.
בניסיון לברר מהי התכונה הדומיננטית אצל בת פרעה אומרת הגמרא: "'ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד', וכי 'מרד' שמו? והלא 'כלב' שמו – אמר הקדוש ברוך הוא: יבא כלב שמרד בעצת מרגלים, ויישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה". בתיה מוצגת כמורדת בעלת חשיבה עצמאית. הדעות הבריאות והמקוריות שלה מובילות אותה למאוס בתלם הסוחף, ולסלול דרך חדשה בחייה. במקום האטימות היא שומעת נער בוכה, במקום האכזריות היא חומלת, במקום צייתנות היא פורצת דרך של חירות. אישה כזו מתאימה לכלב בן יפונה, שעמד בלחץ החברתי של אליטת הנשיאים שניסו להניא את העם מלעלות לארץ ישראל. האמונה שלו נתנה לו תוקף ועוצמה למרוד במוסכמת הרוב הגדול של המרגלים. במקום פחד ורפיון, אומץ. במקום החולשה, אמונה. האתגר המהותי העומד לפני המורד הוא – איך להעצים את המרד, איך לחזק את המאבק על האמת האישית שלו. "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאר… ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה". נחלקו התנאים בפירוש המילה אמתה, האם שלחה בת פרעה את ידה או את שפחתה. הדעה הראשונה אומרת ששלחה את זרועה שהתארכה והתעצמה עד כדי שלקחה את התינוק מאמצע היאור – בעצמה. מעשה אישי שנבע מתוך העצמה פנימית. על פי דעה זו יש פירוד גמור בין בתיה לבין נערותיה ההולכת מנגד על היאור, ומשועבדות לסביבה המצרית. רק בתיה בעצמה, כאישה בודדת, הולכת בהתגברות אישית להציל את הילד. הדעה האחרת אומרת שבתיה שלחה את שפחתה לקחת את התיבה. היא הצליחה לרתום לצידה לפחות חלק מן הסביבה. היא השפיעה לפחות על שפחה אחת להציל את הילד בשם החמלה. דעה זו אופטימית ביחס לאפשרות להקרין על חלק מן החברה, ולהוציאו מתוך הצייתנות העיוורת לחוק הלא מוסרי. מתוך עוצמה אישית ניתן לסחוף אחרים לתוך ה'מרד' של החמלה והאמונה, ולהוביל בסופו של דבר, לניצחון המוסר והחירות
