בפרשת השבוע אנו לומדים על כמה יסודות הקשורים לבית היהודי על ידי הבלטת החשיבות של האמהות, ובפרט רבקה, ושל תפקידן ביסוד העם.
יצחק מביא את רבקה 'האהלה שרה אמו'. חז"ל דורשים את הפסוק ומספרים ששלושה ניסים התרחשו אצל שרה, פסקו מאז מותה, וחזרו להיות כשהגיעה רבקה: הענן שהיה מעל האוהל, הברכה שהייתה בעיסה, והנר שהיה דלוק מערב שבת לערב שבת. שלושת הניסים הם ברכה מן השמים ששרתה בביתן של האמהות.
אולם מן הברכה שעל הנר אנו יכולים גם ללמוד הלכה. מלכתחילה לא נזכר בגמרא שהדלקת הנר היא מצווה שמברכים עליה. התוספות במסכת שבת אכן מביאים דעות לפיהן אין מברכים, ומסבירים שהדלקת הנר היא חובה שהנר יהא דלוק בבית בשבת משום שלום בית ולא מצווה. ייתכן, אם כן, שאם יש נר דלוק אז אין שום עניין להדליק נר נוסף שהוא כבר מיותר.
אבל מן המדרש הנ"ל יש ללמוד שיש גדר נוסף להדלקת הנר, שכן ממה שנאמר שהיה הנר דלוק מערב שבת לערב שבת, משמע שהיה כבה לפני שבת. לכאורה למה? האם הנס לא היה יכול להימשך גם ברציפות? נראה שמלבד העניין הראשון שיש חובה לדאוג לאור שיהא בבית בשבת משום שלום בית, חובה הקשורה למצוות עונג שבת, יש עניין נוסף והוא להדליק את הנרות לכבוד שבת.
בדרך זו מובן מדוע אף האמהות היו חוזרות ומדליקות את הנר מחדש בכל ערב שבת, וזה אף היה חלק מן הנס – כלומר, הנר כבה בכל ערב שבת רק כדי שיקיימו את המצווה היפה הזו של הדלקת נרות שבת.
כך באמת נפסקה ההלכה בשו"ע, כאשר בדברי המחבר נאמר תחילה בצורה החלטית שמברכים על ההדלקה, ואח"כ הרמ"א מוסיף שאם היה הנר דלוק מכבה אותו ומדליקו שוב לכבוד שבת. מכאן אף מתבררת ההלכה שמדליקים את הנר סמוך לכניסת השבת, שיהא ניכר שמדליקים לכבוד שבת.
בעקבות ההלכה הזו מובנת גם שיטתו של 'בעל הלכות גדולות' שהדלקת הנרות מסיימת את כל ההכנות ונחשבת לסימן של קבלת השבת. לדעתו אי אפשר לעשות על כך תנאי, ממש כפי שאי אפשר לעשות תנאי שאינו מקבל את השבת אם כבר התפלל תפילת שבת מבעוד יום.
דעתו מבוארת בכך שכיוון שההדלקה היא מצווה ממצוות השבת, הרי היא מסיימת את כל ההכנות ונחשבת כקבלת השבת
