ירושלים שלי היא קודם כל הסבא שלי, הרב אריה לוין, הזמן שגרתי אצלו, רק שנינו, בחדרו הקטן. התורה שהוא לימד אותי, החסד והאהבה שלו לכל אחד וארוחות הבוקר שהכין לי על הפרימוס שלו.
פעם כשהייתי ילד, הלכתי איתו בשבת ברחוב בן יהודה, ופתאום עברו כמה מכוניות. הסתכלתי עליו וחשבתי, מה יגיד הצדיק הירושלמי כשהוא רואה אנשים מחללים שבת בפרהסיא בעיר הקודש? הוא לא צעק "שאבעס" ולא זרק אבנים, הוא רק הסתכל עליי ואמר לי: "בנימינ'קה, כל כך הרבה פיקוח נפש"!
וכשהלכתי איתו בשבת ומישהו ניגש אליו ואמר, שיש שמחה אצל משפחת כהן, הוא אמר לי: "ניכנס ונאחל להם מזל טוב". שאלתי אותו: "הוזמנת לקידוש?" הוא ענה לי: "לא", " אז איך תלך, סבא?", שאלתי. הוא הסתכל עליי ואמר: "על קמצא ובר קמצא נחרב ירושלים". הוא המשיך ואמר:"הלא כל הסיפור בגמרא הוא על בר קמצא שהוזמן במקום קמצא – אז למה הגמרא אומרת שגם על קמצא נחרב ירושלים? – כי קמצא היה חבר של בעל הבית. אז מה? עשה ברוגז בגלל שלא הוזמן ולא בא לאחל לו טוב, הגמרא אומרת שגם על קמצא נחרב ירושלים".
ירושלים שלי היא הסמטאות של נחלאות, עם ענקי הרוח שהסתובבו בלי "תארים" של הרב הגאון, אלא בצלאל ולוי יצחק, מחלקי הקרח, החלב והנפט.
ירושלים שלי היא הצניעות, הענווה של גדולי התורה שהצטיינו ב"בין אדם לחברו" כמו ב"בין אדם למקום".
ירושלים שלי היא ירושלים של אבא, הרב חיים יעקב, שבהיותו ילד הלך עם החברותא שלו, הרב שלמה זלמן אויערבוך, להסתכל בחור של מנעול הדלת שבחדרו של הרב קוק, כשישב ולמד, לראות את הקדושה על פניו.
ירושלים שלי היא ארוחות שבת אצל הדודה חיה ובעלה פוסק הדור, הרב אלישיב, זמירות השבת, דברי התורה, האווירה הנעימה והמפגשים עם הרב שלמה זלמן אויערבוך.
ירושלים שלי היא ריחות הפרימוס והפתילייה, הסבתות הספרדיות של נחלאות, שמהן ראיתי ולמדתי הכנסת אורחים אמיתית וגם יראת שמיים.
ירושלים שלי היא ללכת עם סבא להתפלל ב"אחדות ישראל" עם האיש היקר, יוסף ויטלזון. התפילה במנחה של שבת אצל חכם שלום חיים צארום והידידות בין שתי המשפחות.
ירושלים שלי היא הזיכרונות, כשהייתי בשבוע של מלחמת ששת הימים בכותל עם סבא, כשאני עוזר לו לעשות "קריעה" על בגדו אחרי 21 שנים שלא היה בכותל, והוא אומר "שהחיינו" ורץ לכותל לנשק את האבנים.
ירושלים שלי היא סורמלו עומד לפני ביתו בנחלת שבעה, עם המגבעת הקטנה והעניבה, יצחק נבון באוהל משה, והדוד הרב שמואל אהרון יודלביץ', שהיה הרב של ליפתא.
ירושלים שלי היא התירס החם בסירים הגדולים ברחוב אגריפס והצ'יפס והגלידה האמריקאית בקפה אלנבי, ישיבת עץ חיים והבית של הרב איסר זלמן מלצר, בו הוריי התארסו.
ירושלים שלי היא גן החיות התנ"כי של פעם, שהיה על יד בית יעקב, שהיו בו חיות זקנות, כמו תוכי שמגמגם ואריה שמפחד מילדים, חיות שתרמו לנו מכל העולם כי לא רצו אותם בשום מקום אחר.
ירושלים שלי היא לשמוע בנחלאות בליל שפות: יידיש, לדינו, ערבית, עברית, אשכנזית. דתיים-חילוניים, ספרדים –אשכנזים, כולם חיים יחד ובשלום.
ירושלים שלי היא העיר שאני הכי אוהב בעולם, העיר שלא הייתי מחליף באף מקום אחר, העיר שאני מודה להקב"ה כל יום על שזכיתי לגור בה
