01
כל שנה כשמגיע חג החנוכה אני מרגיש בתוכי הרבה תחושות ואחת מהן היא התחושה של ניצחון התקווה של עם ישראל, ניצחון של הוריי שניצלו מהשואה הנוראה וזוכים שכ – 200 צאצאיהם מדליקים את נרות החנוכה כאן, בארץ ישראל, וניצחונו של עמנו על אויבנו היוונים שתרבותם נעלמה ואילו אנו ממשיכים להדליק את חנוכיית ניצחון התקווה.
02
אוסיף סיפור מרגש על ניצחון קטן גדול של יהודי אחד בחג החנוכה…
חנוכה שנת 1777. חורף קשה, הקור נורא, אנו יושבים בוואלי פורג', ומחכים למה? איני יודע, אולי לימים טובים מן הימים האלה.
אני פה היהודי היחידי, אולי יש בינינו עוד יהודים אך לא ראיתי אף אחד. אנחנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרינו ואין לנו נעליים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'ורג' וושינגטון שיצא למלחמה נגד אנגליה אך אני מאמין שהצדק עימו, אנו צריכים לגרש את בריטניה מאמריקה. בכל ליבי אני מסכים עם ג'ורג' וושינגטון אף כי אנו סובלים פה מאד. לא אחת אני רואה אותו בלילות כשהוא עובר במחנה בין שורות החיילים הישנים, מביט הוא ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור, יש אשר ניגש הוא אל אחד הישנים ומכסהו כאשר יכסה האב את ילדו.
הנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בליל זה לפני שנים עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי מנורת חנוכה ואמר לי: "כאשר תדליק בני את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך". מאז הייתה לי המנורה כמו קמיע, אל כל מקום אליו אני הולך אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות, אם להדליק את נר חנוכה בין הגויים פה או לא. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון, כאשר כולם נרדמו הוצאתי את מנורת אבי והדלקתי נר ראשון בברכה. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואימי, ראיתי את אבי רוקד כדב לפני הפריץ, ראיתי את עיני אימי המלאות דמעות וליבי נתמלא כאב. פרצתי בבכי כילד קטן. נשבעתי אז בליבי שלמען אבי ואימי, למען אחיי ואחיותיי בפולניה עליי לעזור לג'ורג' וושינגטון לעשות את אמריקה לארץ חופשית, לארץ מקלט לאבי ולאחיי הסובלים שם תחת יד הפריץ.
פתאום הרגשתי יד רכה נוגעת בראשי. נשאתי את עיני והנה הוא הוא בעצמו ובכבודו עומד עלי, כן הגנרל וושינגטון בעצמו עומד עלי ושואל, "למה תבכה? האם קר לך?". צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראותו בצערו. קפצתי ממקומי, שכחתי שאני חייל העומד לפני גנרל ודיברתי את דבריי כמו שעלו מליבי, כבן המדבר לאביו: "אדוני הגנרל אני בוכה ומתפלל לניצחונך, ואני יודע כי אנחנו ננצח, היום הם חזקים אבל מחר הם יפלו כי הצדק עימנו! אנחנו רוצים להיות חופשיים בארץ הזאת, אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד הפריצים, לכל הסובלים מעבר לים, הפריצים לא ימשלו פה, הם יפלו ואתה תקום".
הגנרל וושינגטון לחץ את ידי, "תודה חייל", אמר, ישב על ידי על הארץ לפני המנורה ושאל, "מהי המנורה הזאת?". סיפרתי לו שמבית אבי הבאתי אותה ושיהודי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול.
נר החנוכה הדליק אור בעיני וושינגטון והוא קרא בשמחה, "יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר שאנחנו ננצח!".
"כן אדוני!", עניתי בביטחון, "אנחנו ננצח כמו שניצחו המכבים, למעננו ולמען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים".
הגנרל קם ופניו אורו. הוא לחץ את ידי ונעלם בחשכה.
אמונתי ניצחה. הניצחון של וושינגטון היה שלם, הארץ שקטה, הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה ואני הייתי לאחד מאזרחיה. מהר מאוד שכחתי את הימים והלילות הנוראים בוואלי פורג', אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'ורג' וושינגטון שמרתי בליבי כחלום יקר.
לא סיפרתי את הדבר לאיש, אמרתי בליבי מי יאמין לדבריי. בטוח הייתי כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב.
03
בלילה הראשון של חנוכה שנת 1778 ישבתי בביתי בניו יורק ברחוב ברום, כשנר החנוכה דולק בחלון ביתי. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וושינגטון עמד בפתח, הוא בכבודו ובעצמו. "הנה הנר הנפלא, נר התקווה של ישראל', קרא בשמחה כאשר ראה את נר חנוכה על החלון. הוא שם ידו על שכמי ואמר: "הנר הזה ודבריך החמים הדליקו אור בליבי בלילה ההוא, בקרוב תקבל אות כבוד מממשלת ארה"ב יחד עם כל גיבורי וואלי פורג ', בלילה הזה תקבל מידי את המזכרת הזאת", הוא תלה על צווארי מדליית זהב, ונשק על פניי.
דמעות ניגרו מעיניי ולא יכולתי לפתוח את פי. הנשיא לחץ את ידי ויצא את הבית. התעוררתי כמו מתוך חלום נפלא, אז הבטתי על המדליה וראיתי ציור יפה של מנורת חנוכה עם נר ראשון, למטה היה כתוב: "לאות תודה על אור נרך, ג'ורג' וושינגטון".
ניתן לראות עד היום את החנוכייה המדוברת של הנשיא ג'ורג' וושינגטון במוזיאון העיר ניו יורק. ■
ori88533@gmail.com
