פרשת תצווה תשפ"ב

אור או אוכל, מה יותר חשוב? נכון, שניהם חשובים ובכל זאת יש הבדל ביניהם. בפרשתנו אנו מצווים להדליק את המנורה שהיתה בבית המקדש. יש בהדלקת המנורה הקפדה מיוחדת על איכות השמן. התורה מצווה לכתוש את הזיתים במכתשת ורק את טיפת השמן הראשונה של כל זית, הנקייה מכל עכירות, לוקחים לצורך ההדלקה. את שאר הזיתים כותשים לשמן לצורך המנחות שאוכלים אותם יחד עם הקורבן.
למדנו את החשיבות המיוחדת שהתורה מחשיבה את ה'אור' לעומת 'האוכל'. מדוע? אור המנורה לא היה אמצעי להאיר את המקדש אלא נועד לשם כבוד. מוטיב ה'אור' מבטא ערכים ועניינים רוחניים, האור מבטא את החיובי והטוב, את היפה, הקדוש והטהור בעולמנו. אנו מאחלים לאהובנו שיהיה לך הרבה 'אור' בחיים. הרב חנן פורת זצ"ל היה פותח את מכתביו בברכה 'אור וטוב'.
התורה באה ללמד שאור זה צריך להיות נקי מכל סיגים, צריך לעמול עליו קשה, לכתוש כל זית וזית ולהפיק אור זך וטהור. האור של בית המקדש ושל הבית הפרטי שלנו צריך להיות מאוד מדויק, אסור שאור זה יעורבב בשום עכירות שיש בה בכדי להחשיך את האור. כל סטייה בצלילותו של האור טומנת בחובה נזקים אדירים בהמשך חיינו, אך כאשר מדובר במנחות, באוכל, בצד החומרי שבחיינו, אנו יכולים להתפשר באיכות השמן. זה הסדר הנכון שהתורה לימדה אותנו, 'האור', הצד הרוחני של הבית הוא מעל הכל ועליו אסור לנו להתפשר אך כאשר מדובר בצדדים הגשמיים כאן אפשר להתפשר.
משמעות דברינו היא מה כמות הזמן, המשאבים, הכוחות ותשומת הלב שאנו משקיעים באור זה, בכדי שיהיה אור זך וצלול…
פעם שאלתי ידיד יקר מדוע הוא משקיע הון רב בהוצאת ספריו, הרי אין קונים… כדרכו של יהודי טוב ענה בשאלה: "אם היו לך רק שני שקלים מה היית עושה בהם?", ומיד ענה: "בשקל אחד קונה לחם ובשקל השני קונה פרח". תמהתי: "לחם הבנתי, אך פרח?"
"כן", אמר: "לחם בשביל לחיות ופרח שיהיה בשביל מה לחיות…".