ביום העצמאות תשס״ה נהרו עשרות אלפים אל עבר חבל יישובי גוש קטיף. היתה זו אחת מהמחאות הגדולות שידעה מדינת ישראל. אירוע מחאה שהיה חלק מתקופה ארוכה של מאבק עיקש אותו ניהלו מועצת יש״ע והנהגת המתיישבים.
שלושה חודשים לאחר מכן, התנפצה המציאות אל עבר פניהם של המוחים, השבחי״ם (כינוי שדבק באנשים שבאו לחזק את ישובי גוש קטיף וצפון השומרון), התושבים ועשרות אלפי המסורים שהגיעו בגופם כדי למנוע את ההרס. יישובי גוש קטיף, יחד עם ארבעה יישובים נוספים הוחרבו ותושביהם הוגלו.
השבר שאחז אז בציבור המתיישבים היה גדול. ייאוש גדול חלחל בקרב בני הנוער שהשקיעו את מיטב מרצם וזמנם וחשו תחושת כשלון. מגורשי היישובים החלו לעסוק בשיקום. הקמת קהילות ויישובים, בניית אפיקי פרנסה והתבססות שעוד לא כולם השלימו.
ובתוך אווירת השבר הזו והניסיון לאחות אותו – הפציעה חבורה שהחליטה לתקן את השבר, לשוב לחומש תחילה.
כיום, נדמה שאין אחד במדינת ישראל שלא שמע על חומש ועל הישיבה במקום. ישיבה שהצליחה לשחזר ולעורר מחדש את ״שריר המאבק״ ומוציאה שוב ושוב מבתיהם עשרות אלפי יהודים. זה סיפורו של המאבק על חומש. היישוב שהפך לישיבה ולסמל לעקשנות ולמסירות.
4 יישובים בצפון השומרון
היישוב חומש הוקם תחילה כהיאחזות נח״ל על הר נישא הצופה אל פני כמעט כל הארץ – מהחרמון ועד לאשקלון. בשנת תש״מ (1980) אוזרח היישוב ואל המקום הגיעה קבוצת משפחות חילוניות שהקימו לאט ובעקשנות יישוב פורח ושוקק חיים.
היישוב ממוקם על ציר התנועה הראשי – דרך האבות המכונה ציר 60 והוא מהווה חיץ יהודי בין שכם לג׳נין. במשך השנים התמודדו התושבים עם המרחק מיישובים סמוכים, עם טרור שתקף אותם בדרכים ליישוב ועם אתגרים לא פשוטים נוספים.
תושבי היישוב לא אמרו נואש ובמסגרת המאמצים לחזק ולבסס את היישוב, קלטו התושבים את משפחות ׳גרעין חומש׳. משפחות אלו הגיעו בהובלתו של שולי הר מלך הי״ד שנטל על עצמו את חומש וצפון השומרון כמשימת חייו. שולי לא הספיק להשלים את המלאכה ובשנת תשס״ג נרצח בידי מרצחים בדרך לכוכב השחר. באופן מצמרר הוא נרצח תוך כדי שיחה עם חברו יוסי דגן, בזמן שהם מדברים על פיתוח הישוב חומש וכיצד מחזקים את הישיבה החקלאית שהקים באותם ימים במקום הרב מדרכי גנירם – ישיבה שאכן התפתחה והיתה לאבן שואבת בשנים שלאחר מכן. תוך כדי הנסיעה שמע דגן את היריות ואת רעייתו של שולי, לימור, צועקת ברקע שהיא נפצעה. למרבה הצער שולי נרצח, אבל החברים הרגישו כי צוואתו האחרונה הייתה להמשיך לחזק את חומש ולא להישבר.
ראש הממשלה נפתלי בנט וקנצלר גרמניה אולף שולץ, בביקור במרכז יד ושם יחד עם דיין
יוסי דגן יחד עם חברי הכנסת מהימין בצעדת פסח האחרונה
לאחר הרצח המשפחות בחומש לא נשברו. אל חומש המשיכו להגיע משפחות ובשיאו מנה היישוב 70 משפחות, דתיות וחילוניות.
את התקופה ההיא מתאר ברל׳ה קרומבי, שהיה אז נער וכיום חלק מועד ישיבת חומש: ״לפני 22 שנה הגעתי לצפון השומרון כנער, במסגרת פעילות של חב״ד לחיזוק הישובים בשומרון. כמעט כל הישובים בצפון השומרון ננטשו והיה פחד באוויר. היינו עוברים בית הבתים לחלק מארזים לחנוכה או לחגים אחרים ותושבים קפצו מכל דפיקה בדלת. זאת הייתה האווירה בצפון השומרון. אני זוכר למשל ישובים כמו מבוא דותן, שננטשו לגמרי. ישובים אחרים באזור, כמו טל מנשה שמרו על נוכחות גבוהה יותר של משפחות, אבל האזור נחשב לאזור רפאים״.
״יום אחד שאל אותי אחד החברים אם ארצה להגיע לבלות את חופשת הקיץ בישוב שא-נור שננטש בצפון השומרון. הוא הסביר גם שזה ישוב שאין גישה חופשית של יציאה וכניסה ממנו ולכן אם אנחנו בוחרים להיות שם בקיץ נצטרך להיות בשא-נור שלושה שבועות ברצף. ככה הגענו לשא-נור, קבוצת צעירים לחופשת הקיץ. הישוב עצמו היה נטוש לגמרי והייתה בו רק נוכחות צבאית. פעם בשבוע היה מגיע קו אוטובוס לשא-נור עם שני אמנים שהיו גרים במקום חצי שבוע בלבד.״
מי שניצחו על התחדשות החיים בשא-נור היו שלושה תלמידי ישיבת ההסדר בשבי שומרון, איציק סנדרוי, אריאל פרל ויוסי דגן, כיום ראש מועצת שומרון, שכבר אז היה בולט בהובלה והאקטיביות שלו ולימים היה מראשי הישוב ומיוזמי ״חומש תחילה״.
ברל'ה ממשיך ומספר: ״אני זוכר את הלילה שהגענו לשא-נור. עברנו את שבי שומרון והייתה תחושה שנכנסים לשטח מלחמה. מי שהביא אותנו לשא-נור היה שליח חב״ד הרב אוריאל גורפינקל, שבאותם ימים פעל בצפון השומרון. הוא גם יצר את החיבור עם תלמידי ישיבת ההסדר בשבי שומרון. גופרינקל נחשף לשיממון של הישוב שא-נור והחל לפעול לחידוש החיים במקום.
״זו הייתה התקופה שלפני מבצע ׳חומת מגן׳ וכל הכבישים היו בחזקת סכנה. אני זוכר שבלילה הראשון שהגענו לשא-נור עלינו קודם לחומש לפגוש רכב נוסף, כדי שלא ניסע לבד את הדרך. פעם אחרת עלינו עם טרמפ לחומש ומשם הייתה צריכה לקחת אותנו לשא-נור משאית ספארי צבאית, אבל כשהגענו לש״ג של חומש התחילו לירות עלינו מהכפרים למטה. הכדורים שרקו לידינו. פעם אחרת התפוצץ מטען חבלה 30 מטר לפני הרכב בו נסענו. החלון הקדמי נסדק מעוצמת הפיצוץ אבל ניצלנו בנס. גם על שא-נור ירו בחג החנוכה כששהינו בישוב.
תלמידי ישיבת חומש בבית המדרש
חומש אחרי העקירה
״למרבה המזל המצב החל להשתנות כשגרעין של מספר משפחות צעירות עלו להתגורר בישוב. הן היו הסנונית של חיים חדשים באזור הזה. תוך זמן קצר התחילו להרגיש את השינוי באזור. בהמשך הגיע גם גרעין משפחות לשא-נור, ביניהן נמנו המשפחות של יוסי דגן ועקיבא סמוטריץ׳, שעד היום מהווים את חוד החנית של הפעילות לשיבה לצפון השומרון ומי שאחרי הגירוש הקימו את ארגון ״חומש תחילה״.
״לצערי אני זוכר את ההבדל שהורגש בין הישובים גנים וכדים, ששכנו בעומק השטח ואליהם לא הגיעו גרעיני משפחות, לבין חומש ושא-נור שפרחו. במשך חמש שנים עד הגירוש נבנו בתים חדשים והישובים היו בתנופה וברור שאילולא אריק שרון החליט לעקור את צפון השומרון, הישובים האלה היו משגשגים. השינוי הורגש גם בכבישים. פתאום היה אפשר לנסוע עם רכבים פרטיים ולא רק עם ליווי צה״ל או בספארי ממוגנת״.
למה דווקא חומש הפך לנקודת מאבק וחזרו אליו אחרי הגירוש?
״חומש הוא חוד החנית של הנוכחות היהודית בצפון השומרון, אבל הוא רק היתד ששומר על כל צפון השומרון, שטח שמהווה שליש מהשומרון ואם חומש יפונה יפול בידי הטרור. גם מבחינה היסטורית הישוב נמצא בדיוק בדרך בין שכם לעמק דותן. זו הדרך בה הלך יוסף לחפש את אחיו. ממש שם על אם הדרך הוא פוגש את רועה הצאן ושואל אותו ׳את אחיי אנוכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים?׳ ורועה הצאן מפנה אותו אל הבקעה ׳דותנה׳, כלומר לעמק דותן, אזור הישוב שא-נור. במאבק על חומש אנחנו מבקשים לתקן את חטא מכירת יוסף. אנחנו מכריזים שלא נפקיר שוב את נחלת יוסף הצדיק״.
ישיבה על חורבות ישוב שנעקר
עשר דקות. זה הזמן שלוקח להגיע משבי שומרון לחומש. לא הרבה יותר זמן לקח עד שלמגורשי חומש ושא-נור נפל האסימון והם החלו לפקוד את ביתם שהוחרב. תחילה בנסיעות ספונטניות באישון ליל לחומש ושא-נור ולאט-לאט מצאו את עצמם מארגנים מאבק לעליית המונים לחומש.
ארגון חומש תחילה שהוקם אז מנה בין שורותיו את בני קצובר מראשי ההתיישבות, גדי דור מעמק הקיבוצים, בצלאל סמוטריץ׳, יוסי דגן, ברוך מרזל איש חברון, גדי טנא ממטה צפון ועוד מגוון דמויות שהקדישו זמן רב למען המאבק על חומש.
תוצאות המאבק ניכרו מהר מאד בשטח. בחנוכה תשס״ז, שנה ומספר חודשים מהגירוש, הגיעו אל חומש אלפים בודדים שהדליקו נרות במקום. שלושה חודשים אחר כך, התקיימה עליית משפחות עם קרוב ל4,000 איש שנשארו במקום מספר ימים.
ביום העצמאות תשס״ז רשם ארגון חומש תחילה הצלחה נוספת כאשר 12,000 יהודים צעדו לחומש ועברו את המחסומים שהוצבו בדרך.
אנשי ״חומש תחילה״ החלו להבין שהדרך לחומש נפרצה. והחל מחודש אב תשס״ז הצליחו לקיים במקום אחיזה כמעט קבועה. עם הזמן, הכוחות של הנוכחים החלו לאזול ואנשי המטה החליטו כי הקמת ישיבה במקום תאפשר להמשיך ולהחזיק בו בצורה רצופה יותר.
אל דגל הקמת הישיבה נקרא הרב אלישמע כהן, באותם ימים תושב חרשה ור״מ בישיבה הגבוהה בקדומים, שהגיע אל חומש והחל לנסות לבסס ישיבה.
השם שנבחר לישיבה, ״ישיבת חומש המתחדשת״, נועד לבטא את התחדשות המקום – היישוב חומש, התחדשות המאבק ורוח העקשנות למען יישוב הארץ והורשתה וכן, מבטאת המילה ׳מתחדשת׳ את תחלופת התלמידים הרבה ואת ההתנהלות הישיבה שבכל פעם היתה צריכה לחדש את דרכי הלימוד וההתנהלות במקום.
תחילה הגיעו אל הישיבה חברותות מישיבת ההסדר בקרני שומרון. סדר היום של הישיבה היה מוקדש ללימוד גמרא לצד הסבר על החשיבות של המקום ועל מה עושים כאן.
בהמשך הצליח צוות הישיבה לבסס קבוצת תלמידים ש״הלכה על זה״. האווירה בישיבה היתה מאתגרת. מצד אחד לשמור על שגרת לימוד מעמיקה ומאידך להתמודד עם אתגרי ביטחון ואתגרים חוקיים במקום.
כדי להצליח לייצר שגרה, נבנה סדר יום ייחודי לישיבה. ביום ראשון – לומדים בשבי שומרון, ביום שני עולים לחומש ונשארים שם עד ליום שלישי בערב. ושוב ביום רביעי עולים עד ליום חמישי בלילה.
העליות והירידות התכופות לא היו בדרך המלךובחורי הישיבה נאלצו לחפש דרכים עוקפות בכל פעם כדי להגיע לישיבה. הג׳יפ שנרכש לטובת המאבק על חומש הכיר את כל שבילי צפון השומרון והיה עולה ויורד מידי יום מחומש.
הלימוד התקיים בכל פעם במקום אחר בחומש. תלמידי הישיבה התמקמו במקום שיאפשר להם ללמוד בצל בימות הקיץ ובמערות בימות הגשמים. כאשר מצאו הצבא או המשטרה את המקום, נאלצו הבחורים למצוא מקום חדש.
הלימוד במערות ובין השיחים היווה אתגר עבור התלמידים והרבנים לייצר לימוד מעמיק ורצוף למרות האתגרים.
המאבק נושא פירות
המאבק על חומש התאפיין לכל אורך הדרך בתנועה משלבת – מצד אחד אחיזה בשטח ללא פשרות והתעקשות ללא יאוש. מצד שני, זוכה הישיבה לתמיכה ציבורית אדירה של רבנים, פולטיקאים ואנשי ציבור. במשך השנים הגיעו לחומש שרים וחברי כנסת והצהירו שיש לחזור למקום. ראש ישיבת חומש זכה לתעודת הוקרה מיו״ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין ומשפחות המגורשים הפעילות נפגשו עם בנימין נתניהו במעון ראש הממשלה.
תלמידי ישיבת חומש בבית המדרש
גם כיום יש רוב גדול התומך בביטול חוק ההתנתקות בכנסת ואנשי חומש בטוחים שהשילוב הזה של ההחזקה בשטח, לצד התמיכה הציבורית הוא זה שהופך את חומש למאבק עם היתכנות גבוהה להצלחה.
״ב-12 השנים האחרונות ממשלות ישראל איפשרו את קיומה של ישיבת חומש ולמרות שמפעם לפעם היו מגיעים והורסים את מבני הישיבה, בטוענה שמדובר במבנים לא חוקיים, בפועל הישיבה נשארה תמיד בחומש ותלמידי הישיבה לא עזבו את המקום״, אומר מנכ״ל ישיבת חומש שמואל וונדי. ״אמנם השהות בחומש אסורה על פי חוק ההתנתקות (על אף שחומש והדרך אליה היא בשטחי C) אבל המציאות בשטח היא שישראלים רבים נכנסים לצפון השומרון מידי יום, ביניהם מאות רכבים של ערבים ישראלים שנכנסים לאזור צפון השומרון גם כעת בצורה חופשית. כך שמי שרוצה לאכוף כעת את חוק ההתנתקות דווקא על תלמידי ואברכי ישיבת חומש פשוט מנסה ליישם בשטח מדיניות של אפרטהייד של אכיפה נגד יהודים בלבד״.
בישיבה לא מתכחשים לסוגיה החוקית. ״זה בדיוק מה שאנחנו יוצאים נגדו״, אומר וונדי ביחס לחוק ההתנתקות. ״הטענה שלנו היא שהחוק הנפשע הזה צריך לחלוף מהעולם. בנוסף בכנסת האחרונה, לפני הקמת הממשלה, עבר בקריאה ראשונה בכנסת ביטול חוק ההתנקות בצפון השומרון. אנחנו בטוחים שברגע שתוקם ממשלת ימין אמיתית החוק יעבור גם בקריאה שניה ושלישית וייושם בפועל, אחרי שכיום כולם מבינים שלא הייתה אף תועלת בעקירת צפון השומרון״.
על התפנית שקרתה מאז רצח יהודה דימנטמן הי״ד אומר וונדי כי ״מוזר שהממשלה הזו החליטה ליישם בפועל את ״חוק ההתנתקות״ בצפון השומרון, שהיה כבר ״חוק מת״ שאף אחד לא לקח ברצינות ולא אכף. הפינוי של חומש נועד בעצם להחיל על כל צפון השומרון מחדש את חוק ההתנתקות ולהפקיר את צפון השומרון לארגוני הטרור, אחרי מעל עשור שיהודים ולהבדיל ערבים ישראלים נכנסו לצפון השומרון בחופשיות והמחסומים היו פתוחים לגמרי״.
את המאבק על חומש בוחרים בישיבה למקד בעקשנות, במאבקים ארוכי טווח ובחיבור ציבור כמה שיותר גדול לחומש. במשך השנים התקיים המאבק תוך עקיפת מחסומים, יציאה מחומש והימנעות מעימות עם חיילי צה״ל ועוד. כך שימרו בישיבה את הכח להתמד ולהישאר בחומש.
המאבק שניהלה הישיבה בשנת תשע״ד יכול להוות דוגמא והמחשה לדרך המאבק הייחודית שבחרו בישיבה. גורמי הצבא באזור החליטו ״לגמור את חומש״, כך מספרים בישיבה. במסגרת ההחלטה הזו הוצב כח קבוע בחומש לפי לוחות הזמנים של הישיבה. כל מי שהגיע לחומש נעצר והורחק לתקופה של 15 ימים מחומש. המציאות לא אפשרה את המשך הלימוד הסדיר. בשבי שומרון התכנסו תלמידי הישיבה והצוות לדיונים וחשיבה כיצד להתמודד עם המציאות החדשה. תחילה הוחלט להקדים את השהות במקום לשעות בוקר מוקדמות, אך התברר שהיום הופך למרדף בהרי השומרון ורצף הלימוד מופר. היה ברור שצריך לנצל את התמיכה הציבורית של הישיבה ולצאת למאבק.
בהתראה קצרה הגיעו לחומש במשך שבוע, מידי יום תלמידי ישיבה אחרת – ישיבת ניר בקריית ארבע, ישיבת מרכז הרב, ישיבת רמת גן, ישיבת בית אל, ישיבת מגדל העמק ועוד. תלמידי הישיבות הללו הגיעו יחד עם הרמי״ם ליום לימוד בחומש כאשר ההגדרה ברורה- עולים לפנות בוקר, מתיישבים ולומדים. במידה ויגיע כח משטרה, קמה הקבוצה כולה והולכת להר סמוך לחומש. ללא חיכוך אבל עם מאבק נחוש ומתמיד.
בסוף השבוע הזה הוחלט בצבא להוריד את ההידוק של החגורות של החומש והשהות במקום התאפשרה בצורה רציפה יותר.
רצח ביציאה מהישוב
בימים אלה מציינים בישיבה חמישה חודשים להירצחו של תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן. רצח ששם על הבמה את המאבק שהתנהל במשך שנים מאחורי הקלעים. תלמידי הישיבה והמטה העוטף אותם יצאו לקרב לחייהם להצלת הישיבה בחומש. לטענתם, צה״ל בהנחיית הממשלה, נערך להשלמת פינוי והרס הישיבה. את טענתם הם מגבים בנאמר בתשובת המדינה לבגצ שבעקבות רצח יהודה דימנטמן הי״ד הוחלט לפנות את הישיבה.
יהודה דימנטמן הי״ד
שולי הר מלך הי״ד
גם בשטח הוצבו מחסומים ותלמידי הישיבה אינם יכולים לעלות ולקיים סדר יום רצוף במקום. בישיבה בטוחים בכוח התמיכה הציבורית האדירה שלה הם זוכים ומבטיחים להמשיך ולהתעקש עד ש״המדינה תודה בארצה״ ותחליט לשלוט בשטח כולו. ״בסוף ננצח כי חומש הוא סמל של נחישות. עברנו אתגרים בלתי נתפסים בישיבה ב-15 השנים האחרונות אבל ברוך ה׳ תמיד ניצחנו וכך יקרה גם הפעם״, מסכם דוד לסר, ממטה המאבק של חומש.
שוחחנו גם עם ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, בעצמו ממקימי גרעין חומש ושא-נור, מגורש ומיוזמי מטה חומש תחילה. "17 שנים עברו מאז הגירוש אומר יוסי. 17 שנים ומידי פעם אני עדיין מתעורר בסיוטים בלילה מהמראה של מאות שוטרים גוררים את השכנים שלנו משא-נור".
"אני רואה בהר ממול אלפי ערבים רוקדים ושרים עם דגלי אש"ף וחיזבאללה. זהו חילול השם שלא היה כמוהו. 11 שנים אחרי הגירוש עוד גרנו בקרוון בשבי שומרון עד שנכנסנו לבית הקבע בשבי שומרון. עמדנו אז בטקס קביעת המזוזה אני ואשתי אוריה, עמדנו שם ובשונה מכל מי שנכנס לבית חדש ושמח אנחנו בכינו. בכינו כשהנוף מהבית הוא חומש החרבה. כשנכנסנו לבית נשבענו שנינו שכל עוד נשמה באפנו ניאבק כדי לחזור לשא-נור. לא אשכח לעולם את שיחת הטלפון האחרונה עם ידידי הטוב שולי הר מלך שהיה בדרכו לחומש. שולי נרצח והגן בגופו על אשתו לימור שהובהלה לבית החולים וילדה שם את בתה שרה. דם הרצח ודם הלידה התערבבו באסון הנורא הזה".
17 שנה מאז שאני פוגש חברי כנסת שתמכו בגירוש ושואל אותם "למה לעזאזל גירשתם אותנו מהבתים שלנו? המקום ריק ונשאר בשליטה ישראלית מלאה, למה?" אין להם שום תשובה.
מה שקורה בחומש כיום זו חרפה. אתה מגיע לחומש והמדרכות שם עדיין צבועות בכחול-לבן. המדרגות מובילות לבתים שהחריבו. אחרי פיגוע כזה נורא של רצח יהודה דימנטמן הי"ד הייתי צריך לקבל טלפון מלשכת ראש הממשלה שהוא הולך להסדיר את חומש. במקום זה החליטו להחריב את הממשלה. זה משהו לא נורמלי. אבל על חומש יהיה מאבק. הציבור הגיע באלפיו לצעדה בסיום הרצח ולצעדה נוספת בחול המועד פסח האחרון והכריז שלא ייתן לפנות את חומש. אני חושב שזה טרלול חמור. האזור של צפון השומרון נשאר שטח C ויש שם שליטה ביטחונית של צה"ל. צריכים להקים את חומש מחדש חד משמעית.
יוסי שמלווה את הישיבה באופן יומיומי בתחומים רבים ונמצא בדיאלוג מול מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית רואה בישיבה הזו בשורה חדשה. יחד איתם הוא דואג להגיש בכל כנסת את ההצעה לביטול חוק ההתנתקות ולמרות שהחוק נופל הוא מדגיש, כי כמו שאמר הרב מנחם פליקס מראשי גוש אמונים – "אנחנו נמשיך לדפוק את הראש בקיר עד שהוא ישבר".
"ישיבת חומש בראשותו של הרב אלישמע כהן", אומר יוסי, יחד עם האברכים ונשות האברכים הם עמוד האש שהולך לפני המחנה ולא לחינם הם זוכים לכזאת תמיכה אדירה בעם ישראל. מסירות הנפש שלהם להיאחז במקום הזה עוד תילמד לדורות. הנחישות והדבקות של אנשי הישיבה, היא זו שתביא אותנו לחזור ליישובי צפון השומרון". דגן מוסיף לסיום: "לא סתם עשרות חברי כנסת וכל כך הרבה אנשים תומכים בהם. מבינים שזה משהו טהור, ומולם אנשים שמכונים 'תרבותיים' מושכים את מדינת ישראל לייאוש, חידלון ואופורטוניזם. תלמידי חומש מראים מודל אחר, מודל של הגשמה ציונית, של דבקות בארץ ישראל, מודל רענן, חדש ומחודש של יהדות וציונות גאה של ישוב ארץ ישראל. מודל שסוחף אחריו את עם ישראל".
