01
שמואל מימון סיפר לי את הסיפור המדהים הבא:
הוא היה לוחם בגולני בגדוד 12. פעם אחת ביציאה הביתה הוא הלך לקנות צ׳ופרים לחבר׳ה בסופר, תוך כדי ההסתובבות בסופר ניגשה אליו משפחה שהייתה נראית מחו״ל, והאימא של המשפחה ביקשה ממנו שיעשה תמונה עם הילד שלהם.
כעבור שלוש שנים הוא סיים את הצבא ונסע יחד עם כמה חברים לשליחות של שנה בארגנטינה. לאחר כמה חודשים בשליחות הוא התבקש ללמד משפחה יהודית עברית לפני שהמשפחה עולה לארץ, הוא למד עם ילדי המשפחה עברית במשך שלושה חודשים, ובמוצאי שבת אחת הוא קיבל לטלפון תמונה שלו עם הילד שהוא מלמד עכשיו, ואם המשפחה שלחה לו הודעה מוקלטת שבה היא אומרת לו שהילד שהוא מלמד עכשיו ושעולה לארץ הוא אותו הילד שהצטלם איתו לפני כמה שנים בארץ.
הם נפגשו לאחר כמה ימים ועשו שחזור לתמונה ההיא. היום המשפחה גרה בארץ והבן מהתמונה מתגייס בקרוב לצה״ל.
02
לפני כ-28 שנים יצאנו אשתי ואני לשליחות בקהילה היהודית בבקו, בירת אזרבייג׳ן. בבוקר היינו בגן הילדים, לאחר מכן באולפן עברית, ואחר הצהריים היינו עושים פעילות לסטודנטים. במהלך כל הפעילויות היה לנו מתורגמן צעיר, הוא שלט בעברית בצורה מדהימה למרות שמעולם לא היה בישראל.
אימא שלו הזמינה אותנו לארוחת שבת בבוקר, והגענו בשמחה. השולחן היה ערוך מכל טוב כולל בשרים. משכורת של חודש הם השקיעו בארוחה הזאת, אבל שום דבר לא היה כשר, כולל הבשר שלא נשחט בכלל. אשתי מייד אמרה שכואבת לה הבטן והיא לא יכולה לאכול בשר, אולי רק קצת פירות, ואני אמרתי שיש מנהג בישראל שאם האישה לא אוכלת אז גם הבעל לא אוכל.
תוך כדי ה׳ארוחה׳ פרגנתי לאימא שהיא זכתה לבן חכם מאוד. היא סיפרה לי שיש להם מנהג לשים ספר יהודי מתחת לראש של הילד מהלידה וזה עובר אצלם כבר כמה דורות. אמרו לה שזה סגולה לילדים חכמים. היא הביא את הספר שנראה שעברו עליו כמה מאות שנים, פתחתי אותו וראיתי שמדובר בספר משלי שהוא באמת נחשב לספר של החוכמה ביהדות.
03
והסיפור האחרון על שליחות התרחש לפני כ-25 שנים כשעבדתי במכינה קדם צבאית של נוער מחו״ל שהייתה בראש צורים, רוב הנוער היה מצרפת וחלקו מארצות הברית ומדינות נוספות. באחד המקרים נסעתי לפסח לצרפת על מנת לגייס בני נוער למכינה. הייתי שם עם אשתי ועם בתי שחר שהייתה בת שנתיים.
לאחר ליל הסדר המדהים שחגגנו עם חברים בפריז, נסענו יחד בחול המועד כשישה אנשים ובתוכם מתורגמן, נהג, שני מלווים, נציג הסוכנות ואני (כנה ושחר נשארו אצל החברים) – לעיר ליאון שנמצאת שש שעות נסיעה מפריז. בדרך הארוכה התכוננו ועשינו סימולציות איך אנחנו פוגשים את 30 בני הנוער שמחכים לנו, מה אנחנו אומרים להם ולאלו שאלות להתכונן ומה להשיב עליהם.
כשהגענו לפארק הראשי של ליאון ירדנו מהרכב והגענו לכניסה לפארק. אני זוכר שניגשתי מלא בחשיבות עצמית לבחור שפגש אותנו בכניסה לפארק ואמרתי לו שאני שמח שהוא בא להוביל אותנו לכל החבורה שמחכה לנו. הבחור מסתכל עליי בעיניים של ׳על מה אתה מדבר׳ ואומר לי בלי להתבלבל שחוץ ממנו אף אחד לא הגיע.
הרגשתי מובך מאוד מהסיטואציה, נסענו מהארץ בפסח לחו״ל, נסענו שש שעות ברכב עד ליאון לפגוש 30 בני נוער ובסוף מגיע אחד. חשבתי לעצמי, איזה קטע זה ממש כמו בסיפורים החסידיים, כנראה שמהשמיים רוצים ללמד אותי משהו. ניגשתי לנער ובלי להתבלבל אמרתי לו ״בשביל יהודי אחד שווה לנסוע אפילו עד קצה העולם״. ישבנו איתו במשך כמה שעות לשכנע אותו לעלות לארץ ולענות על שאלותיו. לאחר מכן נפרדתי ממנו בחיבוק מלא בכבוד ובאהבה, ושכחתי לחלוטין את הסיפור.
לאחר שש שנים מהמקרה הייתי קב״ט של המועצה המקומית אפרת. באחד הימים הגיע אליי לפגישה לוחם בגולני עם אשתו ותינוקת שישבה על ברכיו. לפני שהספקתי לשאול מה הוא רוצה הוא אמר שהוא לוחם בגולני, אב לילדה, שהוא יוצא פעם בשבועיים ושלא נראה לו שהוא צריך לשמור ביישוב כשהוא מגיע.
הסתכלתי עליו ואמרתי לו ״וקוראים לך רודי אזולאי״. הוא הסתכל עליי במבט תמוה ושאל ״איך אתה יודע איך קוראים לי?״. עניתי לו ״אתה זוכר לפני מספר שנים שפגשנו אותך כמה חבר׳ה בפארק בליאון?״.
לפני כמה שנים ראיתי אותו יחד עם אשתו בודקים אופציה לגור בביס מנט בראש צורים, ממש מולנו. ביקשתי שייכנסו לקפה. כשהם נכנסו הם סיפרו שיש להם ארבעה ילדים, ואני סיפרתי לאשתי במה מדובר, אמרתי לה ״כנראה שבכל זאת היה שווה לנסוע לצרפת בפסח אפילו בשביל יהודי אחד״.
