הפיגועים המזעזעים שאירעו בשבת האחרונה בירושלים הזכירו לרבים תקופות קשות מהעבר, החל מאינתיפאדת ׳המחבלים הבודדים׳, דרך ׳אינתיפאדת הסכינים׳ ועד האוטובוסים המתפוצצים שאחרי חתימת הסכם אוסלו. מדינת ישראל ואזרחיה כבר למודי פיגועים, מלחמות וקשיים, ועם זאת שאלת תיווך המציאות הקשה לילדים – רלוונטית מתמיד.
השיר המוכר ׳להיות כאן ילד׳ מתאר את המציאות כפי שהיא משתקפת מעיני הילדים: ״זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד, לשמוע חדשות בכל חצי שעה. לדעת שהיכן שהוא עוד אמא מתפללת, תקתוק שעון הולם, דמעה ועוד דמעה״. ואכן, למרות ניסיונותיהם הרבים של ההורים להגן על ילדיהם ולעטוף אותם ב׳צמר גפן׳, הילדים נחשפים למציאות החיים במדינת ישראל על הקשיים והאתגרים שבכך, ולא תמיד בדרך האידיאלית.
בעוד השיר הוותיק מדבר על חדשות ׳בכל חצי שעה׳, כיום המצב שונה לחלוטין. לאחר פיגוע, אירוע קשה או בעת מלחמה התקשורת כולה מתגייסת בכדי להעביר לקהל הצופים (או השומעים) את החדשות הטריות ביותר. הילדים נתקלים בחדשות הללו בכל מקום סביבם. ברדיו, בטלוויזיה, בלחיצה על מסך הטלפון ואפילו מפי חבריהם. האם אלו הדרכים הנכונות להעברת מידע שכזה לילדים? האם ילדים בכלל צריכים להתוודע פיגועים שהתרחשו? ואיך, למען ה׳, אפשר לגדל במציאות שכזו ילדים עם חוסן נפשי?
מתוך הבנה כי עד בוא הגאולה עוד נכונו לעם ישראל ולמדינת ישראל מלחמות ומאבקים, שוחחנו עם אנשי מקצוע על הדרכים האידיאליות לתווך לילדים את המתרחש בארץ, איך לענות על שאלותיהם, וכן – כיצד לגדל כאן דור עתיד של ילדים בריאים בנפשם. לא פשוט, אבל אפשרי.
״ההורים הם כיפת ברזל״
מדריכת ההורים, עינת נתן, מסבירה כי הכול תלוי בהורים. לדבריה, ההורים הם השלוחה המגנה על הילד, ׳כיפת ברזל׳ אפילו. לשאלתי האם יש צורך לתווך לילדים אירועי טרור, ואם כן – כיצד, היא משיבה: ״לדעתי אין מה לרדת לרזולוציה כזו, של מה להגיד ומה לא להגיד. ברור שאנחנו לא רוצים להסתיר מהילדים, בטח שלא לשקר להם או להגיד חצאי אמיתות. אבל זה לא העניין, העניין מתחיל הרבה קודם״.
העניין המדובר הוא חוסנם הנפשי של ההורים, והדרך שבה הם מעבירים את חוויית המציאות לילדיהם. ״החל ממלחמת העולם הראשונה נחקר נושא חוסנם, או טראומותיהם, של ילדים שגדלים בסביבת טרור ומלחמה. המחקרים מצביעים על כך שהילדים שלא נפגעו רגשית ונפשית אלו הילדים שהוריהם לא חוו את המציאות הקשה כאיום קיומי, לא שהו בתוך סיטואציה מתמשכת של חרדה. הורים כאלה יכלו לתווך לילדיהם עולם בטוח בתוך מציאות חיים מורכבת״.
נתן מביאה כדוגמה את סרט השואה המוכר ׳החיים יפים׳, שבו האב היהודי מסביר לבנו בן החמש כי מדובר במעין משחק מלחמה שבו המנצח מקבל טנק. ״ילדים הולכים איתנו בשדה קרב, וברגע שאנחנו מחזיקים את ידם ומסתכלים עליהם בביטחון – אנחנו מחזיקים את הביטחון ואת הוודאות בשבילם. זה הניצחון שלנו. אפשר להגיד לילדים בכל גיל את האמת הכי כואבת, כל עוד אומרים להם את זה בתור מספר על, ולא מתוך חוויית ׳החשש הקיומי׳. בדיוק כמו שהילדים לומדים ומתחנכים מהצפייה בנו ובהתנהגותנו, ולא מהנואמים חוצבי הלהבות שלנו – כך הם גם מפנימים את החוסן שלנו״.
נתן מחזקת את דבריה לגבי השפעת רמת הלחץ של ההורים על ילדיהם בדוגמאות מתקופת הקורונה: ״ראינו את זה המון בתקופת הקורונה אצל ילדים שהוריהם אמרו להם לשטוף ידיים ולעטות מסכה מתוך חרדה וחשש, לעומת ילדים שקיבלו את אותן ההוראות אבל לא מתוך חרדה, בשילוב עם הומור – הילדים שהוריהם דיווחו על רמת חרדה גבוהה נפגעו קשות״.
״היום יודעים להגיד שרמות החרדה משפיעות על העובר עוד בבטן אימו. המחקר מראה שלעוברים שייוולדו לאימהות שחוו חרדה מתמשכת בעקבות מצב ביטחוני, משבר וכו׳ – יהיו רמות גבוהות יותר של הורמוני החרדה, כדוגמת אדרנלין וקורטיזול. אלו הורמונים שלטווחי זמן קצרים מהווים הצלה, למשל בזמן שצריך לברוח מתוקף, אך אם הם מופרשים בגוף לאורך זמן זו תקלה רצינית אצל ילדים. ילדים ממש נפגעים ממצבם הרגשי של ההורים, המערכת החיסונית שלהם תלויה בנו״.
״לא רוצים לגדל ילדים שחיים בלה לה לנד״
נתן מדגישה כי ברגע ששמים לב שאחד מההורים עבר את גבול הטעם הטוב בנוגע לחרדות ולחששות, מומלץ לפעול לחזרה לחיים שמחים ושגרתיים. ״במקרה והורה מזהה שהוא יצא מהסוגריים (מהמסגרת האידיאלית, ה״ש), טוב שיש בן זוג נוסף להיעזר בו. אם יש מוטיבציה ללכת לטיפול או למצוא מעגל תמיכה הורי, זו מוטיבציה נכונה וחיובית״.
״הורים חרדתיים רבים יתחילו את המשפט החושש שלהם כך ׳בדרך כלל אני לא חרדתי, אבל..׳. אבל אין תירוצים, גם אם אנחנו נמצאים כעת במלחמה – על מנת שהילדים שלנו לא ייפגעו אנחנו חייבים לעשות עבודה עצמית״.
לדברי נתן, נקודת המבט של ההורים על העולם משפיע על ילדיהם במובן הבסיסי ביותר. ״לעולם יהיה ויכוח בין החרדתיים לבין הרגועים. החרדתיים יגידו שעדיף להיות חרדתיים ולהישאר בחיים, ואילו הרגועים יגידו שעדיף לחיות, ותחת חרדות זה לא נחשב חיים״.
כשאני שואלת את עינת האם עליי לתווך לילדיי עולם חיובי ושמח, היא שמה את אצבעה על דגש חשוב: ״להקפיד שלא לתווך להם עולם טוב ושקרי, אנחנו לא רוצים לגדל ילדים שחיים בלהלהלנד. צריך לגדל אותם כך שבבגרותם יוכלו לסמוך על תחושת הבטן שלהם מצד אחד, ושהחרדה לא תנהל אותם מצד שני. אני יכולה לספר לילדיי שאני חוששת מנסיעה מסוימת בלי לפחד שהם יפתחו חרדות, כי אני עצמי מאמינה שאשוב הביתה בשלום מאותה נסיעה. יש בי אמונה בסיסית שאנחנו יכולים לסמוך על עצמנו, שרוב האנשים בעולם טובים ושהם יושיטו יד
הרב ד״ר יונה גודמן
צריך לצמצם את החשיפה האינסופית לחדשות. החדשות חוזרות על עצמן שוב ושוב, לעיתים בצורה גרפית
בדיוק כמונו, ובמקרים החריגים הבטן שלנו תאותת לנו מתי לברוח ולהיזהר״.
״עדיף שישמעו מההורה
ולא מחברים בהסעה״
הרב ד״ר יונה גודמן הוא לשעבר מזכ״ל תנועת הנוער בני עקיבא, אשר עבד במשך 12 שנה בתחום החירום וכיום משמש כמנהל החינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בנ״ע. הרב גודמן סובר כי יש לספר לילדים על האירועים המתרחשים: ״בעת אסון או פיגוע עלינו לספר לילדינו על מה שקרה. מעבר לשקיפות – אני מעדיף שהם ישמעו את הדברים מההורה שלהם בצורה מותאמת, בונה ומרגיעה, ולא מחברים בהסעה בדרך לבית הספר או בהליכה בבוקר. הרבה פעמים המידע שעובר בצורה כזו מילד לחברו הוא עובדתית לא נכון, מנפחים דברים, מוסיפים תיאורים גרפיים, והדבר מלחיץ את ילדינו ומעורר חששות לא נכונים. עדיף שישמעו על אתגרי חיינו מאיתנו ההורים״.
בהמשך, מציע הרב יונה חלוקה בין גילאים. לדבריו, ילדים צעירים, בעיקר בגילאי גן ותחילת בית ספר יסודי, לרוב ישמחו לדבר על מה שמטריד או מעסיק אותם, וייתכן מאוד שהם אלו שיפנו להוריהם. ״עלינו ההורים לשמוח שהם פונים אלינו ולאפשר שיח פתוח בנושא. לעומתם, אצל בני נוער, ייתכן שמראש הם יפנו לחבריהם לגבי האירוע שהתרחש ולא ייזמו שיחה עם ההורים. לכן עם בני נוער כדאי שאנו נפתח את הנושא: ׳שמעתם מה קרה? מה סיפרו? איך הגיבו החברים?׳. מתוך ההתעניינות נדע מה הם יודעים – ואולי גם מה הם מרגישים״.
מלבד ה׳עשה׳ הכולל שיח פתוח עם הילדים והנוער, מצביע הרב גודמן גם על ׳לא תעשה׳ – צמצום החשיפה לתקשורת ולחדשות. ״צריך לצמצם את החשיפה האינסופית לחדשות. החדשות חוזרות על עצמן שוב ושוב, לעיתים בצורה גרפית. זה לא משנה אם זה רדיו בנסיעה או טלוויזיה שפתוחה, פעמים רבות בחדשות מתמקדים בצד המזוויע. מטבע הדברים הם מתמקדים שוב ושוב בפיגוע הנורא, ולא מראים את כל עשרות אלפי בתי הכנסת שבהם הייתה תפילת שבת יפה וזהו. צריך לצמצם את החשיפה, זה יוצר מבט כולל מעוות על המציאות, מלחיץ ולא מוסיף״.
איך כן לספר לילדים בצורה הטובה ביותר?
״הכי פשוט לשאול את הילדים ׳שמעתם על מה שקרה?׳, אם לא שמעו אז לתאר להם ׳היה מקרה עצוב, מחבל הגיע לשכונה שנמצאת בקצה ירושלים״. לדבריו, ״אם הילדים ישאלו האם היו הרוגים, צריך לומר את האמת״. בהמשך, אחרי הזדהות עם הקושי, אפשר לומר ש׳אנחנו שמחים שיש לנו צבא שנלחם במחבלים ושיש לנו מדינה שמגנה על התושבים שלה, הכול בעזרתו יתברך׳. מצד אחד להציג את העובדות בצורה יבשה מבלי להיכנס לפרטים, ומצד שני לתת עוגן עובדתי רחב ואמוני״.
בדומה לדברי עינת נתן, גם הרב גודמן מייחס חשיבות רבה להתנהגות ההורים בזמנים קשים. ״הכול מתחיל באיך אני כהורה מתנהג. אם אחד ההורים בוכה, לחוץ, נמצא בחרדה גדולה – הדבר מוקרן לילדים. ככל שנתייחס לאירוע הקשה בפרספקטיבה רחבה, ככל שאנו נזכור איפה עם ישראל היה לפני 80, 70 ו-60 שנה ולאן אנחנו צועדים, נשדר לילדינו ביטחון. ברור שמדובר באירוע קשה וכואב, אבל אנחנו רוצים לדבר עם הילדים ממבט של פרספקטיבה ושל אמונה. להזדהות עם הקושי ולא לזלזל בו חלילה, אך גם לזכור את המבט הכולל״.
מי הדמות האידיאלית לתווך לילד את המציאות הקשה?
״לרוב, הדמות צריכה להיות המבוגר המשמעותי הראשון שפוגש את הילד. אני אישית מעדיף את ההורים בנושא רגיש ומסעיר. התפקיד החינוכי של בתי הספר הוא לסייע להורים, לא להחליפם. ברם, אם קרה אירוע באמצע יום לימודים, ועוד רגע יצאו להפסקה ובין כה ישמעו מה שקרה – אז המורים הם הדמות הטובה ביותר לתיווך המצב. זאת בין אם מדובר באירוע בסדר גודל לאומי, ובין בתאונת דרכים של מישהו מבית הספר או מהקהילה. נקודת המוצא היא מתן עדיפות להורים. כמובן, בבית הספר ניתן גם לעשות משהו קבוצתי, דבר חשוב שנותן כוח״.
בעקבות תיאור המציאות לילדים, רבים מהם עלולים להעלות שאלות בנושאים קשים של פגיעה, של מוות, של שכול ועוד. איך ניגשים לענות על שאלות כאלו?
״צריך להבין שהשאלות הן טובות ונכונות. אל לנו לגעור בילד על ששאל אותן. אם הילד שואל סימן שזה מה שמעסיק אותו. הייתי מתחיל במתן לגיטימציה לשאלה: ׳אני מבין שאתה מוטרד, זה מלחיץ, גם אותי זה לפעמים מדאיג׳. בנוסף, חשוב לומר לילד את האמת. עשרות אלפי בתי כנסת ברחבי העולם ובמדינת ישראל פעלו ותפקדו בשקט בשבת האחרונה. מיליוני אנשים בישראל יוצאים מביתם ושבים אליהם בשלום. מיליוני ילדים הולכים בשלום ללימודים וחוזרים. החדשות מתמקדות הרבה בפיגוע, ולמי שצופה בהן נדמה שהכול מלא רצח ואירועי טרור, אך עובדתית זו לא המציאות. צריך להסתכל על הכול בפרופורציה, יחד עם הכאב הנוראי״.
הרב גודמן מציע לתעל את הכאב של הילדים למעשים, כגון לטובת משפחות הנפגעים. ״אפשר לברר עם הילדים מה אנחנו יכולים לעשות לטובת אותן משפחות. להגיד תהילים או לכתוב מכתב, להביא חבילה לשוטר או לחייל שמשרתים קרוב, כל משפחה ומה שמתאים לה. צריך לומר לילדים שאומנם יש מי שמנסה לפגוע בנו, אך אנו מאמינים שעם ישראל יתגבר על הרוע״.
כיצד נגדל ילדים בעלי חוסן נפשי?
״החוסן הנפשי יונק מהאופן שבו ההורים תופסים את המציאות. ככל שאנחנו נהיה מלאי עוצמה ואמונה, תוך מבט רחב של איפה היינו ולאן אנחנו הולכים, כך הילדים יגדלו מלאי אמונה וביטחון״, אומר הרב יונה ומוסיף ״שנית, ככל שהבית ביומיום מלא שמחה, כולל דיבור ושיתוף על כל נושא – זה עוזר לילדים גם במקרי קצה. אם לילד יש איזשהו קושי, רפואי או לימודי וכו׳, ונשכיל לדברר איתו על זה – הדבר ייתן לו תעצומות גם לרגעי הקושי. העיקר זה השדר של ההורים שמקרינים לילדיהם באמונה שלמה שהקב״ה איתנו, בצד האוירה היומיומית בבית של שיתוף, של שיח ושל שמחה״.
הרב גודמן מסיים בסיפור על הרב חיים דרוקמן זצ״ל, שנפטר בחודש שעבר: ״לפני כמה שנים, כשהייתי בתפקיד בבני עקיבא, היה פיגוע גדול בזמן של מחנה הכנה לשבט הרא״ה שהתקיים סמוך ליד קנדי. חלק מהמדריכים רצו ההבית, אולי גם חלק מההורים ביקשו שילדיהם יחזרו. אני זוכר איך הרב דרוקמן הגיע במיוחד למחנה, מצד אחד הוא דיבר עם קול חנוק מעצב ומצד שני הוא אמר מעומק הלב, פעמיים כמו בפסוק: ׳בדמייך חיי, בדמייך חיי׳. מתוך הדמים אנו מצווים להמשיך לבנות את החיים. בסוף, החיים הם אלו שיגברו. אני זוכר אותי יושב על הרצפה ומסתכל איתם על הרב דרוקמן. הוא נחנק מהדמעות ומהכאב, ובו זמנית, חיזק את כולנו והזכיר לנו את תפקידנו – ׳בדמייך חיי׳..״. ■"יש ערך מוחלט לבוא בשם קורבנות"
עו״ד ניצנה דרשן-לייטנר
