המשך השיחה מהגיליון הקודם
תקציר: לאחרונה התקשר אלי ראש ישיבה חרדית, בענוותנותו, וסיפר בגילוי לב על הקושי שלו עם העובדה שבחורים חרדיים לא יכולים להתגייס, לדבריו. להלן החלק השני של השיחה:
…אני: אני לא מכיר מספיק את הנח״ל החרדי. אבל אולי זה מעגל סגור? אולי אין מספיק חרדים שבאים לצבא מלכתחילה, ואז אין כוח לדרוש יהדות?
ראש הישיבה: ועד כה, לא היו מהלאומיים (=הציבור הדתי לאומי) מספיק כדי לדרוש מהצבא? זורקים חיילים בגלל שאמרו במגפון של מסגד ״שמע ישראל״? האם זו הדרך? זורקים מפקד או רב צבאי שאומר ״בעזרת השם״ ומחזק את החיילים שלו בדברי תורה לקראת הקרב? מה זה? ומה אני צריך להבין מהשתיקה של הלאומיים?
אני: זה נושא ארוך ומורכב מכמה סיבות, ואחת מהן היא מחלה פנימית של ענווה יתירה בציונות הדתית. אבל הרי החרדים יודעים לדרוש!
רה״י: מדוע אני מתקשר היום? הרהרתי במבצע החילוץ המרשים של שני החטופים. אני אפילו לא מתקרב לדרגה של החיילים האלה שמוכנים למסור את הנפש על ספק הצלה של החטופים. אבל אני חושב: נניח שתלמידים שלנו היו שם, והיו מקבלים פקודה כזאת. איך הם יכולים לדעת שהיא לא נוגדת את התורה? האם מותר לסכן חיילים רבים כל כך בספק הצלת יחידים? אולי כן, אולי אפילו חובה, אינני יודע, זו סוגיא לסנהדרין, אבל האם את ראשי הצבא מעניינת דעת תורה בזה? או למשל, כשמחליטים לסכן חיי חיילים שלנו כדי לא לפגוע באזרחים של האויבים, בפשטות זה נגד דעת תורה והלכה, חוץ מזה שזה נגד כל היגיון. האם מתייעצים עם הפוסקים בשאלות קשות? האם מערבים את הרבנות הצבאית בזה? אני שומע שהיום הרבנות הצבאית חלשה. הכרתי רבנים צבאיים מהדור הקודם, היו בהם כמה תלמידי חכמים ממש, שהיו גם תקיפים, היו מביאים שאלות בפני הרב אלישיב… שמעתי שה״פויסק״ הגדול של הצבא בדיני נפשות היום, זה הפרופסור הזה, שהוא נכד של ר׳ מנדל כשר זצ״ל. איי, איזה יהודי גדול בתורה ובמעשים היה הסבא שלו, הכרתי אותו, היה חסיד גור מיוחד במינו, והנכד כל כך התרחק… איך הלאומיים מקבלים אותו? ואני רואה איך מכריחים את הדתיים לשמוע שירת נשים, להיות בקבוצות מעורבות, מה בזה צורך מלחמתי? יש לפעמים עניינים של חילול שבת שלא בפיקוח נפש, ומי ישגיח על זה? שמעתי שהמפקדים הגבוהים מקבלים הכשרה בחו״ל, ואחר כך מנסים להכניס את הרעיונות האלה לצבא. אז הצבא שייך לתקשורת? או לבג״ץ? הציבור שלנו לא יכול להיות חלק מצבא כזה, ואני אומר את זה בצער גדול.
אני: אספר כ״תנא דמסייע״, וגם אקשה. בא אלי אבא של חייל, לבו שבור, אמר לי שהבן שלו נכנס לצבא כיר״ש ממש, והוא וכל החבורה הדתית שעמו, כמעט, יצאו מהצבא ללא שמירת שבת. קשה לי להאמין שהבן שלו לא היה כבר קודם קצת בחוץ, ואני גם חושב שזה בגלל שהם היו ביחידה מסוימת, עם שדר כזה שהם קלטו שם. אבל אולי זה באמת מעיד משהו על רוח מפקדי הצבא הבכירים. חייל סדיר דתי אמר לי שבצבא הוא לא הולך עם כיפה, והוא מתפלל לבד בצד, כי הוא פוחד שלא יוציאו אותו לקצונה. ברור לי שהוא טועה, ברוב היחידות זה לא כך, אבל מזעזע אותי שכך הוא חושב.
אני יכול להוסיף עוד ועוד סיפורים שראיתי בעיני, וגם הפוכים לגמרי. אני מבין את הקושי, לא מקטין מהבעיה. אבל השאלה איננה מה לא, אלא החובה והאחריות להגיד מה כן. הרי בדרך הטבע, אם יום אחד בלבד צה״ל לא יהיה על הגבולות, לא יישארו הרבה יהודים ח״ו. ראינו ״דוגמית״ בשמחת תורה, היל״ת. והרי המדינה, למעשה, עוברת ידיים, דמוגרפית. החרדים כבר אינם מיעוט אורח במדינה, ואויבינו טרם נעלמו. אז מה יהיה? מה כן?
רה״י: זה נכון, וזו שאלה גדולה. אתה מתחיל להבין את הכאב שלי. אני לא מבין איך יש אנשים שאיכפת להם מהמדינה, אבל לא יוותרו על כפיית דרכם, המדינה שלהם. שמעתי איך דיברו בכנסת לאדמו״ר חשוב שבא בעצמו להתחנן על הפלאפונים הכשרים, ישב שם שר אחד לפניו, איך אמרו לי… לא חשוב, לא מרוע. פשוט לא מבינים. רחמנות. יש אחד, חייל דתי, מפקד, עובר בימים האלה בין ישיבות, צועק פסוקים, רמב״ם, חושב שכולם עמי הארצות. אני מאמין לכאב שלו, והוא גם צודק, אבל האם הוא ייקח אחריות על בחור שיעזוב את היהדות בגלל הצבא?
חמי זצ״ל אהב מאד את החיילים, כידוע, הכיר טובה, והפוניביז׳ר רב – בוודאי! וגם הרב שך בעצמו! אבל חמי סיפר לי שאלו שלמדו אתו בישיבה והתגייסו, בזמנו, אף אחד מהם לא נשאר דתי! וחלקם גם ירד מהארץ. היסוד להתנגדות גדולי ישראל לחובת גיוס בחורי ישיבה היה מלכתחילה ענין הקמת הישיבות שנחרבו כליל בשואה, והעמדת תלמידי חכמים. ב״ה כבר התקדמנו הרבה מאז. ההתנגדות שלהם היום היא בעיקר מהפחד שהבחורים יתקלקלו, ובדור הפלאפונים זה עוד יותר קשה. אנחנו מאמינים שחייב להיות ״שבט לוי״ בכל דור, אבל היה הרבה יותר קל להסביר את זה לציבור אם היו מניחים גם לציבור החרדי להתגייס בדרכו, אם היו באים בענווה, מכבדים דרך אחרת. לצערי הגדול, הצבא עדיין אינו פתוח לכולם… אין סיכוי שגדולי ישראל ישתפו פעולה עם גיוס לצה״ל כפי שהוא היום. ומאידך – הקושיא בתוקפה עומדת.
סליחה שדיברתי קשה, היום צריכים להרבות אחדות, לא לקטרג. בבקשה אל תגיד שום דבר בשמי, אלה הם דברים היוצאים מאליהם מן הלב. וסליחה שלקחתי הרבה מהזמן שלך. תודה רבה… ■
