אחת הסיבות לטבח הנורא בשמחת תורה תשפ”ד היתה התמכרות צה”ל, ביחד עם כלל מערכות הביטחון שלנו, לטכנולוגיה עילית. הצבא הצטייד במטוסים חמקנים שאינם נתפסים במכ”מ, בעלות של מיליארדי דולרים. לאורך הגדר סביב רצועת עזה הוצבה מערכת “רואה יורה” האמורה לירות אוטומטית אל המתקרבים לגבול.
הנסיגה המלאה מרצועת עזה, ופסיקות בג”ץ שהגבילו את פעולות צה”ל, הביאו גם היא להתמכרות ל”צעצועים טכנולוגיים” כגון בלוני תצפית, ולהסתמכות על מודיעין סיגינטי (מודיעין המבוסס על אותות אלקטרוניים) בלבד, חלף מודיעין יומינטי (כזה המבוסס על מידע מסוכנים בני אנוש).
בהנחיית גורמי המשפט החליף הצבא חימושים סטנדרטיים בפצצות ובטילים “חכמים”, מונחי לווין, המסוגלים לפגוע במטרה בדיוק של סנטימטרים ספורים.
והנה – ביום פקודה לא היתה כל תועלת באותם אמצעים סופר מתוחכמים.
מערכת “רואה יורה”, שהותקנה על ידי קבלנים ערבים, נותקה בתוך דקות ספורות על ידי חיתוך כבלי התקשורת והחשמל התת קרקעיים המפעילים אותה. וגם אם לא היתה מנותקת, הרי לאור ההנחיות המשפטיות, שמנעו הפעלתה באופן אוטומטי (והרי המטרה היתה שתהיה מערכת אוטומטית שיורה במי שמתקרב, וכך היתה נוצרת הרתעה) – גם אם היתה פועלת, לא היה בכך כדי לסייע למאן דהוא, כאשר לא היה מי שיאשר הפעלתה, לאחר השתלטות החמאס על בסיס צה”ל לאורך הגדר.
בלוני התצפית, בעלות עשרות מיליוני דולרים, נותקו מהכבל המחבר אותם באמצעות רחפן שעלה אלפי ₪ בודדים, ואחד מהם עף לו עד לחצי האי ערב. עקב נפילתו יש חשש שנחשפו טכנולוגיות רגישות.
המטוסים החמקנים כלל לא הופעלו במערכה, ולא נודע להם כל ערך.
החימוש המדויק הוכיח עצמו פעם אחר פעם כבעייתי. ניסיונות חיסול של טרוריסטים בכירים נכשלו, לאחר שטיל מונחה נכנס מחלון ביתם לחדר השינה, אך בדיוק באותו הרגע קם יעד החיסול והלך לשירותים. לדוגמה, בכיר החמאס מחמד דף ניצל ממספר רב של ניסיונות חיסול, בחלק מהם פגע טיל מונחה ברכב בו נסע, אך מפאת ה”רגישות” למנוע פגיעה ב”חפים מפשע” – נשלח טיל קטן יחסית, שפגע באחד המושבים בלבד כשהטרוריסט ישב לצדו או מאחוריו, ולכן לא נהרג. כי הרי נהג או נושא כלים של בכיר טרור הוא “חף מפשע”.
בשבועות האחרונים מתברר כי השב”כ, כארגון הביון העיקרי האחראי על רצועת עזה, לא תפקד כלל באיסוף מודיעין מהרצועה. לא היה לו שם ולו מקור אחד; הוא לא פירש נכונה את ההתראות להן נחשף מהמודיעין הסיגינטי; כל הערכותיו היו שגויות לחלוטין.
“התמכרות” זו של מערכות הביטחון לאמצעי ביון ולחימה כה מתוחכמים, עולה למדינה עשרות מיליארדים בשנה, ולאור חוסר היעילות של אמצעים אלה נשאלת השאלה האם אין מקום לחשיבה מחדש בכל הנוגע אליהם.
בהקשר זה, אציע כמה נקודות למחשבה:
צמצום משמעותי של השב”כ: רעיון זה אולי גורם להרמת גבה. אך כשבוחנים אותו לעומק הוא לא כה מופרך. במשך עשורים נמנע השב”כ מכל פעולה בכל הנוגע לנשק הרב שנאסף אצל ערביי ישראל, בתואנה כי זוהי פעילות פלילית ולא ביטחונית. האם יש למישהו ספק כי נשק זה יופנה ביום פקודה נגד הציבור היהודי במדינה? השב”כ גם זנח פעילות בה עסק בעבר, למניעת העסקת קיצונים איסלאמיים במערכות המדינה השונות. אם הדנ”א של הארגון אינו מאפשר להחזירו לייעודו הראשוני, יתכן שיש לצמצם פעילותו ולייסד ארגון חלופי, או להעביר מסמכויותיו לחיל המודיעין של צה”ל ולארגון המוסד.
כאמור, מול עזה לא הוכיח הארגון יעילות כלשהי.
הפרדיגמה המנחה את ארגון זה היא, כי כלל הציבור הערבי ביהודה, שומרון ועזה הוא נורמטיבי, המעונין לחיות בשפע כלכלי, כאשר עלינו למצוא רק את אותם “עשבים שוטים” החורגים מהכלל ומנסים לפגע. כל הפעילויות הללו מנוגדות חזיתית לאינטרס הביטחוני של מדינת ישראל. מדובר בקולקטיבים המכוונים כולם להשמדתנו. פעילי הטרור אינם אלה שחרגו מהשורה, אלא הדוגמה והמופת לכלל התושבים שם. לכן גם, רק פתרונות קולקטיביים יוכלו למנוע את הטבח הבא. ו
כיבוש שטח והפעלת מודיעין יומינטי: למדינת ישראל יכולות מודיעיניות מדהימות בתחום היומינטי, כפי שניתן ללמוד, למשל, מפעולותיו האחרונות של המוסד בלבנון. אך הפעלת מודיעין כזה אפשרית רק תוך כדי כיבוש שטח והחלת מנהל אזרחי, שייצור ממשק מול התושבים המקומיים. פחות בלוני תצפית ומעקב אחרי כרטיסי סים, יותר הפעלת סוכנים.
זניחת החימוש המדויק: כאמור לעיל, הוכיח החימוש המדויק אי יעילות במקרים רבים. בנוסף לכך: עצם השימוש בו חושף את מדינת ישראל לטענות קשות, כאשר היא פוגעת במי שסובבים את פעיל הטרור, שהרי יש לה את היכולות להימנע מכך. דרישות אלה אף אינן מופנות כלפי הצד השני, שאין לו חימוש כזה. ובכן, ניתן לחזור לארטילריה, לפצצות רגילות ולטילים בליסטיים, הגורמים נזק היקפי רחב. באופן פרדוכסלי, דווקא אמצעי לחימה מסוג זה יגדילו את יעילות התקיפות, ויפגעו קשות בפעילות ארגוני הטרור, כשהאוכלוסיה המקומית תדע שמי שקרוב אליהם או יוצר קשר עמם, חשוף לסכנות.
במלחמת העצמאות ניצח צה”ל שהיה קטן בהרבה מאשר היום, צבאות סדירים של שבע מדינות ערב, וזאת ללא חיל אוויר כמעט (מטוס או שניים חד מנועיים); ללא מודיעין סיגינטי; ללא חימוש מדויק. מרגמת ה”דווידקה” שהיתה נשק מאולתר, שחררה את העיר צפת ועוד ערים ברחבי הארץ. התוצאות מלמדות, שאותו חימוש פשוט הביא להישגים גדולים יותר מאשר החימוש המתוחכם של היום. הכל בגגל הרוח.
אשר למערכות ההגנה האוויריות – לעת הזו, אין מקום לצמצם אותן, אך לטווח הארוך, כיבוש רצועת עזה, ביחד עם רצועות ביטחון בלבנון ובסוריה – תוך טיהור מלא של השטח מתושביו – יאפשרו פחות הסתמכות על מערכות אלה.
אל מול הצמצומים הללו, יש לשים את הדגש על יכולות צבאיות קלאסיות של חי”ר, שיריון וארטילריה, מה שנקרא ה”לואו טק” של הצבא. כפי שנאמר לא פעם, רק מגפיים על האדמה (boots on the ground) יאפשרו פתרונות אמיתיים בשטח. הגדלת יכולות אלה חייבת לבוא בד בבד עם צמצום כוחה של מערכת המשפט הצבאית ושינוי רדיקלי בתודעה המונחלת בקורסים ובהכשרות הצבאיות, תוך הגדרה ברורה של האויב, כקולקטיב.
נבחרי הציבור של המחנה הלאומי ובייחוד נציגיו בממשלה – כדאי שיקדישו מחשבה לסוגיות אלה. ■
