01
להוציא את הגלות מהיהודים
הכותל הוא כור ההיתוך של עם ישראל. יותר מ-2000 שנה עם ישראל חיכה לרגע הזה. חיכינו לבניין בית המקדש או לפחות לזכות לעמוד בתפילה מול הכותל בסמוך למקום קודש הקודשים. יום יום, שלוש פעמים ביום, ביקשנו: ״ותחזינה עינינו בשובך לציון…״. במשך מאות דורות, כל מי שפיו וליבו היו שווים בוודאי ביקש לשוב לארץ ישראל ולחזור ולעמוד מול הר המוריה. רבי יהודה הלוי כותב בספרו ׳הכוזרי׳, שהתנאי לבניין ירושלים הוא שייכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף. רק מי שחי באמונה גדולה בגאולה ובבניין בית הבחירה, זוכה לקרב את הגאולה.
לצערנו היו רבנים ומנהיגים שנדבקו בחיי הגלות ולא הפנימו שרק בארץ ישראל עם ישראל חי וקיים. ידוע, למשל, שיהודי פולין קראו לארץ בה נולדו – ״פה לן י-ה״. בגלות פולין חיו כ- 3 מיליון יהודים, ונוצרה אצל רובם תחושה שלא חסר להם שם דבר. היו שהשגו את עצמם בדמיונות שכך טוב ליהודים וחייבים להמשיך ולחיות בגלות, עד לביאת משיח צדקנו.
רבים מרבני הקהילות האמינו שבגלל הסכנות הרוחניות והגשמיות בארץ ישראל עדיף ליהודים לחיות בגלות, כי בגלות לא חסר להם דבר – יש להם חיי תורה וקדושה, חינוך יהודי, ריבוי ישיבות גדולות, פרנסה, יכולת לשחד ולהתחמק משירות בצבא של הגויים, הנהגה רוחנית צמודה של רבני הקהילות, חצרות חסידים מגובשות, משפחות גדולות ומפוארות, מסחר חופשי עם הגויים, שווקים גדולים, שידוכים טובים, קהילות גדולות ותוססות, חיי חברה ותרבות, השכלה, בתי כנסת מפוארים וכו׳. למרות עלילות הדם, הפוגרומים ורדיפות יהודים, האופציה לעלות לארץ ישראל כמעט ולא עלתה על הפרק.
ברבות השנים, רבים מבני הגלויות מצאו פתרון מפתה והיגרו לאמריקה.
בגלל האופי הגלותי שנספג בחינוכם של המנהיגים, רוב רובם של הרבנים לא כיוונו את בני הקהילות שלהם לעלות לארץ ישראל. רוב הרבנים סברו שעדיף לסבול ולהסתדר עם הגויים בארצות הגולה, מאשר להיכנס לאתגרים רוחניים בארץ ישראל. במשך השנים נבנו תיאוריות שנבעו מכל מיני חרדות וחששות לירידה ברמת קיום המצוות ולשבירה פיזית ונפשית מול הקשיים בארץ ישראל.
על רקע המציאות הגלותית הזו, הקמת מדינת ישראל היא נס גלוי.
ועם זאת, לצערנו, גם היום בארץ ישראל, מתקיים בנו הכלל ׳יותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים מאשר להוציא את היהודים מהגלות׳.
מי שמקשיב לתובנות של נציגי המערכת המשפטית בישראל – היועמ״שית, הפצר״ית, ושופטי העליון – או מי שמקשיב לערוצי התקשורת, חש מיד שהתפיסה הגלותית עדיין רווחת שם, ובגדול.
כמעט בכל תוכנית אקטואליה, או תוכנית ראיונות, תשמעו על הצורך ׳הקיומי׳ ׳לרקוד לפני הפריץ׳ ותמיד להושיט גם את הלחי השנייה – לעשות הכל כדי לרצות את אומות העולם, ליישר קו עם הגישה האנטישמית של ביהמ״ש בהאג, לוותר בהסכמי כניעה לאויבים (בעזה, באוסלו וכו), לשלוח מאות משאיות עם אספקת כסף ומזון לחיזוק המחבלים בתוך שטחי הרצועה, לרחם על הנוח׳בות הכלואים אצלנו, לשחרר מאות מחבלים בכל הסכם (השבוע שוב שמענו שמחבל ששוחרר לאחרונה חזר לעסוק בטרור), להתקפל ולסגת מול איומי אויב ולהרים דגלים לבנים בכל הזדמנות.
לפני כמאה שנה כתב הרב קוק שהציונות צריכה להיות מחוברת עם תורה. לכן, תלמידי החכמים של הישיבות הציוניות, המכוונים תורתם אל הקץ המגולה, חייבים להשמיע קולם בציבוריות הישראלית. הם מכשירים אמנם אלפי לוחמים גיבורים, אמיצים ויראי שמים, אך הם צריכים גם לבלוט בהנהגת העם כולו.
בצבא חוששים ממפקדים שגדלו בבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק ותלמידיו. כל חובש כיפה סרוגה שמתקדם יפה בסולם הדרגות הבכירות בצבא, ימצא עצמו מהר מאד בדרך החוצה, לאחר שיואשם ׳באשמה׳ כל שהיא. ראו מקרה אפי איתם, מרדכי כהנא, עופר וינטר, ארז וינר ועוד. לכן, חשוב שעופר וינטר וחבריו הגיבורים ישתלבו לא רק בהנהגה הצבאית אלא גם בהנהגה המדינית. זה לא תמיד נעים אבל זו תשובת המשקל לתפיסה הגלותית המזיקה והאוכלת בנו בכל חלקה טובה.
02
דרך כוכב מיעקב
בכל שנה בל"ג בעומר רבים שואלים מדוע אנחנו מתאבלים 33 ימים על תלמידי רבי עקיבא? כיצד הם מתו? מה קרה שם בדיוק?
התשובה הנכונה בעיני היא שאנו אבלים על תקופה קשה בה נהרגו עשרות אלפי לוחמים בצבאו של שמעון בר כוסבא, הלא הוא בר כוכבא, שרובם היו מתלמידיו של רבי עקיבא. באותה תקופה הייתה מחלוקת בעם בעניין המרד נגד הרומאים. כאשר אדריאנוס רדף את היהודים והרג בהם ללא רחם, התקומם בר כוכבא שנקרא בפי העם נשיא, כדי לנקום את דם אחיו ולשחרר אותם מעול הרוצחים.
רבי עקיבא ותלמידיו היו ממצדדי המרד והתגייסו במסירות נפש להצלחתו. אבל כנגדם היו גם כאלה שהפגינו בשדרות קפלן (ביניהם אנשי הגליל ואנשי תקוע), הם התנגדו למרד נגד אומות העולם. המחלוקת הייתה קשה וגרמה לקרע בעם.
רבי עקיבא קרא בהערצה על בר כוכבא את הפסוק ׳דרך כוכב מיעקב׳, ואילו המתנגדים קראו לו בר כוזיבא…
באותם ימים היו גם מי שטענו שצבא המורדים של בר כוכבא הם חבורת פוחזים וריקים. ואולם, לפני יותר מ-60 שנה, בחפירות שניהל פרופ׳ יגאל ידין במערות בנחל חבר שמדבר יהודה, התגלו גם תפילין בנקבות המסתור. מכאן מוכח שבמערות הסתתרו מורדים יראי שמים.
3.5 שנים ארך המרד והייתה לו הצלחה לא מבוטלת. בתקופה זו הצליחו המורדים להדוף את האויבים ולהכות בהם קשות. לאחר תום המרד שלחו הרומאים תגבורת והיכו שוב ביהודים ובמנהיגיהם.
בספירת העומר אנו אבלים על שלא נהגו כבוד זה בזה, ועל שהובסו והוכרעו ע״י הרומאים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה והמסר האלוקי ברור. רק אם נמעט במחלוקות ונתאחד, בע״ה, מול כל האתגרים – ננצח. ובגדול.
שבת שלום של המשך אחדות וערבות הדדית, המשך חיסול החמאס, רפואה לפצועים ושחרור החטופים בכוח הלחץ הצבאי. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com