את השורות הבאות כתבתי במאמר לשבת בא לפני שנתיים, בעיצומה של השנה הראשונה למלחמת התקומה. כעת לאחר שנתיים, כשאנו רואים את התפוררות המשטר האיראני מול עינינו – כדאי להיזכר בדברים:
01
בפרשת השבוע אנו לומדים על מכת בכורות. בכור הוא הראשונית של החיים; הרגע הקסום שבו בני אדם נעשים אב ואם. הרגע בו אדם מרגיש שהוא יצר חיים חדשים, השיג הישג גדול, וכעת אין יותר לאן להתקדם. בשביל לצאת משעבוד מצרים צריך להכות את הבכוריות: לא להתנות אהבה לילד רק בהתלהבות הראשונית אלא גם בגידולו המתמשך; לא להתמכר להצלחה הראשונית אלא להפנות משאבי נפש להתמדה; לחוש התחדשות לא רק ברגעי שיא אלא בדרך ארוכה ומפותלת.
02
כך הוא גם במצות פטר חמור – התורה מצוה לפדות את הולד הראשון שנולד לחמור. אנו לוקחים את החומריות הראשונית ודואגים שלא להתבוסס בה. בפסוק האחרון בפרשה אנו מצויים להכניס את רעיונות הללו לבתי התפילין "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" – בכל בוקר אנו קושרים את הרעיון הזה על הזרוע מול הלב ועל הראש, כדי להפנים גם בלב וגם במוח – גם אם הדרך תתמשך אנחנו ננצח. לא לתת לשגרה ולכשלונות בדרך לנצח אותנו. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.
03
כולנו מכירים את המשפט "כל ההתחלות קשות", אולם למען האמת ההתחלה היא קלה לעומת ההתמדה. הדברים נכונים ביחס לדיאטה, לימוד תורה ועבודה אישיותית; ועל אחת כמה וכמה ביחס למלחמה. במדינת ישראל אנו לא רגילים למערכות צבאיות ארוכות אולם מלחמה זו היא שונה. יתר על כן, לא משנה כיצד יסתיים הסבב הנוכחי, כולנו מבינים שאנו הולכים לקראת מלחמת התשה מתמשכת בכל הגזרות – דרום, צפון ומרכז.
04
בפרשיות השבוע הללו נקרא פסוקים על יציאת מצרים. בתוך כל הפסוקים שכתובים כולם בלשון עבר יש פסוק אחד שכתוב בלשון הווה מתמשך: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח). יציאת מצרים איננה ארוע חד פעמי אלא פעולה מתמשכת שבכל רגע מתקדמים בה יותר ויותר; יוצאים מהמיצרים יותר ויותר.
05
הדרך לשרוד במסע המתמשך היא למצוא את נקודות ההישג החלקיות. לא להתמכר למשפטים כדוגמת "כל עוד יש חמאסניק אחד בחיים/ כל עוד יש טיל שנורה על ישראל/ כל עוד יש חטוף אחד שלא ניצל – זה אומר שהפסדנו". חיסול כוחו הצבאי של החמאס והרס התשתיות שלו לשנים ארוכות קדימה הוא שלב חשוב בניצחון. הרבה חיילים נהרגו למען הישגים חלקיים.
06
כל זה אינו סותר את הלחץ שיש להפעיל כדי שהניצחון יהיה מובהק עוד יותר.
07
בשורה התחתונה מצבנו כבר כעת טוב יותר מלפני השביעי לאוקטובר – הן בעצם ההתפכחות מהקונספציה (שאוי ואבוי לנו אם הייתה מתרחשת עוד חמש שנים שהאויב היה מתואם וחמוש הרבה יותר); הן בכוחות הגבורה והאחדות שישמשו כמטעני חוסן לשנים ארוכות קדימה; והן בהקטנת האיומים הצבאיים בגזרות השונות. גם זמנו של ראש התמנון, איראן, יגיע במוקדם או במאוחר. המחירים הם אדירים; הכאב והשכול יישארו לנצח; אולם רק בכדי להכניס לפרופורציה: במלחמת יום הכיפורים, האיומה במלחמות ישראל, נהרגו כשלשת אלפים חיילים בזמן שהאוכלוסייה במדינה מנתה כשניים וחצי מיליון יהודים. כיום אנו מונים כשבעה מיליון יהודים במדינה משגשגת ופורחת. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנו ממשיכים לצאת ביד רמה ממצרים, ייקח כמה זמן שייקח. ■
