פורים הוא חג מבלבל. הוא מופיע בתחפושת.
במבט ראשון: צחוקים, שתיה, קצת שבירת כללים. נראה כמו היום היחיד בשנה שבו מותר "לשחרר" ולהשתגע איך שרוצים.
אבל האמת הפוכה. חז"ל אמרו שבפורים עם ישראל קיבל מחדש את התורה. מה שקרה בהר סיני היה מתוך כפיה. בפורים זה קרה שוב אבל מתוך רצון. האר"י הקדוש מוסיף שיום הכיפורים נקרא כך כי הוא רק " כְּ-פורים" – דומה לפורים, שהוא באמת הגדול משניהם.
מתברר שדווקא החג שנראה הכי קליל – הוא אחד הגבוהים בשנה. ואולי בגלל זה הוא חייב לבוא בתחפושת. האור שלו כל כך גדול שאם יבוא בגלוי – הוא יסנוור. אין ברירה אלא להסתיר אותו במסכות…
אז רגע לפני שאנחנו נכנסים לאדר על טורבו – הנה ארבע נקודות ששווה לחשוב עליהן:
שתייה – מה בדיוק קורה כאן?
כל השנה אנחנו יודעים ששכרות היא דבר גרוע. נוח השתכר – וזה נגמר רע. לוט השתכר – ועדיף שלא נזכיר מה קרה בגלל זה. שיכור ברחוב הוא לא בדיוק מודל לחיקוי.
ואז בא פורים ואומרים לך: אתה חייב לשתות 'עד דלא ידע'.
מה המשמעות של זה?
לטשטש גבולות?
לאבד שליטה?
למחוק אפילו את ההבחנה הכי בסיסית – מי טוב ומי רע? האם 'שמחה' כזו היא לא סתם בריחה?
חיקויים ומהפכות – הכול מותר?
חכו. לא סיימנו.
פורים בישיבות ובאולפנות הפך להפקה לא נורמאלית. 'מהפכה' בבית הספר. חיקויים של מורים. סרטונים על הצוות.
וזה באמת יכול להיות מצחיק ומבריק.
השאלה הגדולה איפה עובר הגבול. האם בפורים מותר להגיד כל דבר? האם ברגע שמוסיפים את המילה "בצחוק" – הכול כשר? אם מישהו מחייך כשצוחקים עליו – זה אומר שהוא לא נפגע? האם פורים מבטל גבולות של כבוד? או שאולי הוא דווקא בודק אותם?
משלוחי מנות – שמחה או דירוג חברתי?
על הנייר זו מצווה פשוטה: שתי מנות לאיש אחד. אבל בפועל? הוצאות ענק, ערימות של ממתקים, ותחרות שקטה שלא כתובה בשום מקום. רשימות. השוואות. מי שלח למי. כמה קיבלתי.
ויש גם כאלה שכל נקישה בדלת מקפיצה להם את הלב. "אולי הפעם?" ואז מתברר שזה בשביל אח שלהם. או אחותם. והלב קצת שוקע.
האם המצווה נועדה למדוד פופולריות? או אולי לחבר בין לבבות ולהעצים את האהבה?
תחפושות – להיות מישהו אחר?
כל השנה מדברים איתנו על אותנטיות. להיות אתה. ואז מגיע פורים ואומרים לך: תהיה מישהו אחר…
והשאלות מרחפות בחלל האוויר: למה באמת אני בוחר בתחפושת הזאת? מה אני משדר דרכה על מה שאני רוצה להיות, או להסתיר? ומה לגבי להתחפש למין השני? ולרשעים? איפה עובר הגבול שלי אם בכלל יש כזה?
אז מה בעצם פורים רוצה?
המפתח לתשובות לכל השאלות האלו הוא הקוד הסודי של "עד דלא ידע".
אלא שאולי לא הבנו אותו נכון. כי בפורים לא אמורים לזרוק את השכל לפח ולצלול למקום נמוך. הפוך. אנחנו צריכים דווקא לטפס מעליו.
לא לרדת למקום נמוך שבו הכול מתבלבל כי איבדת שליטה. אלא לעלות למקום גבוה שבו תיגע בנשמה.
ביום הכיפורים עושים את זה דרך צום ותפילות מסביב לשעון. בפורים זה קורה דרך שמחה ופתיחת הלב. שתי דרכים. אותו יעד.
כי בימי המן משהו בעם ישראל נרדם. התערבב. נסחף.
ואז באה גזירת ההשמדה והקפיצה אותנו כמו שעון מעורר. היא הזכירה לנו מי אנחנו.
פורים הוא חג של זהות שמתעוררת. של נשמה שנדלקת.
אך הדרך בה זה נעשה היא בשינוי הצורה. המעטפת. לא בוויתור על התוכן הפנימי והערכים שלנו.
אז מה זה אומר בפועל?
אם אתה מאמין שכבוד האדם הוא ערך – אין מצב שהוא יוצא לחופשה בפורים.
אם את מאמינה בצניעות – היא לא מתבטלת בגלל תחפושת.
להדביק תווית של "בצחוק" על פגיעה – זה כמו להדביק תעודת כשרות על שרימפס.
דווקא פורים הוא הזדמנות להגיד דברים אמיצים – אבל על תופעות, לא על אנשים. לצחוק והרבה, אבל בלי לפצוע.
במשלוחי מנות – לחזור לעיקר: שתי מנות לאיש אחד. ולהשתמש בזה כדי לבנות גשר. אולי למישהו שפחות קרוב? אולי למישהו שלא בטוח שיקבל מאף אחד ודווקא המשלוח שלך יעשה לו את החג?
בשתייה – לשאול איזה סוד זה יוציא ממני. אם יֵצֵא לב פתוח יותר, שמחה נקייה, אומץ לבקש סליחה, כוח להגיד מילה טובה, רצון להתקרב לה' – אתה בכיוון.
אם התוצאה תהיה זלזול, ציניות, פריצת גבולות או דברים שמחר תתבייש בהם – אל תספר לעצמך סיפורים, אחי. זו לא "שמחת מצווה". זה פשוט איבוד שליטה בתחפושת של רוחניות.
בתחפושות – להיות סופר יצירתיים אבל בלי לאבד כיוון. יש מספיק דמיון בעולם גם בלי ללכת להקצנה או לחפש פרובוקציות זולות.
ולסיום: מבחן היום שאחרי
איך נדע בסוף אם פגשנו את פורים האמיתי? ביום שאחרי!
אם נרגיש מרוקנים, סחוטים ומתביישים – כנראה נשארנו בתחפושת.
אבל אם נהיה מלאים בשמחה נקייה, קרובים יותר, עם לב פתוח – זה סימן שפורים עשה את שלו.
כי החג הזה לא בא רק לשמח אותנו. הוא בא להזכיר לנו שיש עמוק בפנים נקודה טהורה ועוצמתית – שכשעושים את פורים נכון היא רק מתעוררת. ■















