כמה ימים לפני יום הזיכרון הוזמנתי לתת הרצאה למנהלים בכירים באחת הרשויות בצפון הארץ. ערב לפני ההרצאה, סמוך לשעה עשר בלילה. קיבלתי הודעה ארוכה ומפורטת ממי שהזמינה אותי להרצאה, היא כתבה לי בכנות : "תשמע, הייתי פעם בהרצאה שלך. היה ממש בסדר וטוב, אבל משהו במצגת לא עובד. את הסרטון הזה תוריד, את הקטע הזה תשנה, זה נראה לי פחות מתאים…". היא המשיכה ומנתה רשימה של הערות על התכנים שלי.
בדרך כלל, הודעה כזו בשעה כזו יכולה לערער. היא יכולה לעורר כעס, התגוננות או לחץ של הרגע האחרון. אבל באותו לילה, משהו בתוכי נשאר רגוע. לא התרגשתי מהביקורת על המצגת, אבל הקשבתי היטב למשהו אחר שקרה שם.
למחרת הגעתי להרצאה. המצגת שלי נשארה בדיוק כפי שהייתה, לא שיניתי בה דבר. כשנפגשנו, המארגנת הביטה בי בתמיהה ושאלה מיד: "נו, מה עשית? שינית? הורדת?". הבטתי בה וחייכתי. "השארתי את המצגת כפי שהיא," אמרתי לה, "כי אני מאמין בה, אני חושב שהיא טובה והיא יודעת לגעת בנקודות הנכונות של האנשים. אבל, אני רוצה להגיד לך תודה עמוקה על מה שכתבת לי. זה היה מצוין עבורי. המילים שלך גרמו לי לבוא להרצאה הזו בענווה גדולה. הן עזרו לי לא 'לעוף על עצמי'. לקחתי את ההערות שלך בשיא הרצינות כשיעור לעבודה הפנימית שלי".
ההרצאה החלה, והאווירה בחדר הייתה מיוחדת במינה. עוד לפני שהספקתי להתחיל בדבריי, קמה אחת המנהלות וביקשה לשתף בסיפור אישי.
היא סיפרה על אחייניתה, בחורה צעירה ומלאת חיים שנרצחה ב"נובה". זמן קצר לפני שנרצחה, האחיינית אמרה לחבר שלה שהיא חייבת להכיר לו את אחת החברות הכי טובות שלה. היא הרגישה שהם חייבים להיפגש. היא לא זכתה לעשות את החיבור הזה בחייה, אבל בתוך השבעה, בבית האבלים, החבר והחברה נפגשו לראשונה. מתוך האפר והשכול צמח משהו חדש: השניים התאהבו, נישאו, וביום ההרצאה ממש, כך סיפרה המנהלת בדמעות, התקיימה ברית המילה של בנם הבכור. סיפור של חיים שצומחים מתוך המוות, ממש "בדמייך חיי".
ההתרגשות בחדר הייתה בשיאה, ואני המשכתי להרצאה שלי, תוך כדי ההרצאה סיפרתי על דמותו של טייס קרב יוצא דופן. טייס שגדל בפריפריה, נלחם כנגד כל הסיכויים כדי להגשים את החלום, ולבסוף זכה לענוד את כנפי הטיסה. סיפרתי לקהל שלפני כמה שנים ביום העצמאות, אמר אותו טייס לאביו: "אבא, אתה זוכר שחלמתי להיות טייס? היום אני מוביל את המטס של חיל האוויר מעל הבית שלנו". האב עמד על הגג, הצדיע לבנו, שהצביע והגיע לאן שהצביע.
כשציינתי את שמו של הטייס, פתאום מנהלת המתנ"ס המקומי החלה לפרוץ בבכי. עצרתי את דברי ושאלתי אותה מה קרה. היא אמרה בקול רועד: "אני חייבת לספר לכם מי זה הטייס הזה".
סיפרתי לקהל שאותו טייס, כששירת בטייסת, החליט לארגן מסע מצפון הארץ ועד דרומה עבור "האנשים השקופים" בטייסת: הטכנאים, הטבחים והנהגים, אלה שעובדים קשה בחושך כדי שהמטוסים ימריאו באור. הפרויקט הזה הפך למסורת בחיל האוויר והוא קיבל עליו מצטיין רמטכ"ל. אבל למנהלת המתנ"ס היה סיפור נוסף. "הטייס הזה", היא אמרה, "הגיע יום אחד מהבסיס שלו, ואמר שהוא רוצה לארגן קבוצת טייסים שתתנדב עם בתנו הנכה ועם שאר הילדים הנכים שנמצאים במסגרת שלה. הוא לא רק דיבר – הוא עשה. הם התנדבו עם הילדים והגדילו לעשות, בטיול מורכב בשטח, הטייסים האלה סחבו את הילדים על הגב בכיסאות גלגלים מיוחדים, שלושה טייסים לכל ילד. זה הבחור שאתה מדבר עליו".
בסיום ההרצאה, ניגשה אליי המארגנת ששלחה את ההודעה הלילית. היא הייתה נסערת. "היה מדהים ומקסים," היא אמרה, "אני כל כך מתנצלת ששלחתי לך את ההודעה ההיא. אני לא יודעת מה קרה לי, מעולם לא שלחתי הודעה כזו לאף אחד, בטח לא בעשר בלילה. אני מרגישה נורא עם זה".
הבטתי בה ואמרתי את מה שהרגשתי בכל ליבי: "תקשיבי, לא את שלחת את ההודעה הזו. בורא עולם שלח אותה דרכך. הייתי צריך לקבל את המילים האלו כדי להגיע לכאן נקי, בלי גאווה ובלי תחושה שאני 'יודע הכל'.
הרגשתי שהייתי זקוק לדיבור שלך כדי לעשות את העבודה הזו. הפעולה שלך הייתה שליחות מהשמיים".
ביציאה מהאולם, שוחחתי איתה עוד קצת וסיפרתי לה על חבר קרוב, גם הוא טייס קרב, שמתעסק בתחקירים של הגיחות המבצעיות הרחוקות, אלו שמגיעות עד איראן. הוא סיפר לי שבתחקירים הטכניים והמבצעיים, הם רואים דברים שאי אפשר להסביר בכלים אנושיים. "כל לקח שנכתב בתחקיר הוא נס, והיו 1,400 כאלה" . תקלות טכניות קריטיות שנפתרות ברגע האחרון, מצבים של כמעט-אסון שנמנעים בדרך פלאית, דברים שביטחון המידע שומר עליהם בסוד, אבל הלב לא יכול לשכוח.
כשסיפרתי לה את זה, היא אמרה: "אבא שלי רופא, והוא אדם דתי. אחד המטופלים שלו הוא טייס, אדם שהצהיר חגיגית שהוא לא מאמין בשום דבר, וגם לא מתכוון להאמין בעתיד. אבל אותו טייס אמר לאבא שלי: 'תשמע, אני לא איש מאמין, אבל מה שראיתי שם בטיסות… זה לא הגיוני. אי אפשר להסביר את זה חוץ מנס גלוי'. הוא ראה את ההשגחה בעיניים שלו, בין שמיים לארץ".
מרגיש שיש קשר ישיר לזה שהגעתי יחסית נקי להרצאה, לסיפורים שנגלו בפני באותו היום… ■
Ori88533@gmail.com
