בשנים האחרונות, ובפרט בתקופה האחרונה, חווים אנו גל מדאיג של עבריינות נוער אלימה. הרצח האכזרי של ימנו (בנימין) זלקה ז"ל בפתח תקוה, בערב יום העצמאות, והרצח של דסטאו צ'קול ז"ל בבאר שבע, על ידי קבוצות נערים אלימים –אינם מקרים בודדים. נתוני משטרת ישראל ומכון ברוקדייל מראים זינוק חד: בשנת 2025 נפתחו אלפי תיקים פליליים לקטינים, עם עליה משמעותית בעבירות של אלימות חמורה.
שורש הבעיה: גישה טיפולית שיצאה משליטה
חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער"), מבוסס על גישה שיקומית-טיפולית. הוא קובע שיש להעדיף שיקום, טיפול והשגחה על פני ענישה. גיל האחריות הפלילית עומד על 12, אך מתחת לגיל 14 אי אפשר לעצור קטין, ואי אפשר לגזור עליו מאסר בפועל. כל עונש מינימום שנקבע בדין, לרבות בעבירות רצח, אינו חל על קטינים. החוק קובע, כי מעצרם של קטינים הוא "האפשרות האחרונה", רק לאחר מיצוי כל הדרכים האחרות. בפרקטיקה, קשה מאוד לעצור קטינים, גם לאחר גיל 14, ומעטים מאוד המקרים בהם נגזרים עליהם עונש מאסר.
הגישה הזו, שייתכן שהיתה ראויה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, אינה מתאימה עוד למציאות של 2026. הנערים למדו היטב את חוקי הטיפול, והיום נערים רבים מפגינים ערכים עברייניים מובהקים: אומץ יתר, חוסר פחד וזלזול מוחלט בסמכות. הם "צוחקים לשופט בפנים", כי הם יודעים שהמערכת תנתב אותם לטיפול, במקרה הרגיל – כמה שעות "התנדבות" (אותם אינם מרצים, כי מי רוצה להתעסק איתם – מנהל המתנ"ס הרלבנטי פשוט חותם להם על מכסת השעות); כתיבת "מכתב התנצלות" לזקנה שנשדדה או לנערה שנאנסה; ובמקרים הקשים ביותר – שנה או שנתיים בפנימיה סגורה, שגם ממנה, לרוב, אין בעיה לברוח. התוצאה: אפס הרתעה.
אם לא היה די בכך, זכאי כל קטין, ללא קשר ליכולתה הכלכלית של משפחתו, לייצוג חינם על ידי הסניגוריה הציבורית.
כמו כן, כל הליך בעניינו של קטין הוא חסוי, כך שהקהילה מסביבו אף אינה מודעת לעבירות שעבר.
הוראות חוק אלה מונעות כל סיכון ממשפחת הקטין – הם אינם נדרשים לשלם על ייצוג משפטי ואפילו לא יסבלו מביוש ("שיימינג") לאחר שגידלו רוצח או אנס במשפחתם.
סיכונים ייחודיים בעבריינות קטינים
בניגוד לתפיסה הרווחת הרואה בעבריינות קטינים בבחינת "מעשי קונדס", הרי בעולם המעשה, עבריינות נוער היא, פעמים רבות, מסוכנת יותר מעבריינות בגירים. זאת, בין היתר מהסיבות הבאות:
〈 חוסר פחד ודיסאיניביציה: נערים פחות חוששים מתוצאות, מה שמוביל לאלימות אימפולסיבית וקיצונית (דקירות מרובות, לינץ' המוני).
〈 דינמיקה קבוצתית: חבורה מגבירה סיכון. כל אחד יכול להיות, כשלעצמו, "ילד טוב", או לפחות בלתי מזיק, אך החבורה הופכת אותו לפרא שאינו ניתן לשליטה.
〈 רצדיביזם מהיר: קטינים עבריינים שבים ומסתבכים תוך תקופה קצרה בעבירות, בין היתר בהעדר הרתעה אפקטיבית. כך למשל, רבים מהחשודים ברצח זלקה היו מעורבים באלימות קודמת ימים ספורים לפני כן.
הצעות לרביזיה משפטית
ההקלות שנקבעו בחוק הנוער יוצאות מנקודת הנחה, שאולי היתה תואמת לתקופה בה נחקק החוק, לפיה עבירות של קטינים נובעות מחוסר שיקול דעת, ומרביתן הן עבירות קלות יחסית. הגישה ה"מכילה" הזאת הביאה לכך שהיום ישנם עבריינים קטינים מתוחכמים, המחזיקים בדפוסים עברייניים מושרשים, ופעמים שהם דור שני או שלישי לעבריינות. ודאי שאי אפשר להחיל את הגישה המכילה על עבירות חמורות, שכל אחד, גם ילד קטן, מבין שהן אסורות ומסוכנות, כגון: רצח, אלימות חמורה, אונס, שוד וכד' – לגביהן תבוטלנה ההקלות החלות על קטינים. בנוגע לעבירות אלה ייערכו השינויים הבאים:
1. החמרה בתגובה החברתית – המעצר והעונש:
〈 מעצר עד תום ההליכים כברירת מחדל.
〈 אפשרות למאסר בפועל משמעותי, בכלא ולא במעון נעול, מגיל 12 ומעלה.
〈 החלת עונשי המינימום כפי בחוק לגבי בגירים.
2. שינוי נקודת האיזון: בעבירות אלה, לא יהווה עוד הטיפול ברירת המחדל. הענישה היא שתהיה ברירת מחדל, ונאשם יועבר להליך טיפולי רק במקרים יוצאי דופן, ולאחר שיוכח פוטנציאל אמיתי לשיקום.
3. אחריות הורית מחייבת:
〈 הפעלת סמכויות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, לחייב הורים בפיצויים נזיקיים מלאים, קנסות ופיקוח, על מעשי ילדיהם. אלא אם יוכיחו פוזיטיבית, שעשו כל שניתן כדי למנוע מהבן להסתבך בעבירות ונמנעו מלגבותו בכל דרך. הורים שמחנכים ילדים לעבריינות או שאינם מפקחים עליהם כיאות – ישאו באחריות. כך גם מי שתומכים בילדיהם העבריינים או משבחים אותם.
4. ביטול איסור הפרסום והצילום – שיימינג ציבורי כהרתעה: כיום, אוסר חוק הנוער פרסום שמות קטינים, תמונותיהם או פרטים מזהים, גם בעבירות החמורות ביותר. האיסור הזה, שנועד לאפשר סיכויי שיקום, הפך למגן על עבריינים ומשפחותיהם. יש לבטל אותו בעבירות חמורות (רצח, אונס, טרור, אלימות).
שיימינג ציבורי – פרסום שם, תמונה ופרטי המשפחה – ייצר הרתעה חברתית חזקה. משפחות יידעו שגידול ילד עבריין כרוך במחיר חברתי כבד: בושה ציבורית, לחץ קהילתי והשפעה על חיי ההורים, האחים והסביבה. ניסיון מוצלח במדינות כמו בריטניה ואוסטרליה מראה כי שיימינג משפחתי מפחית עבריינות חוזרת. בישראל, שבה תרבות "מה יגידו" עדיין חזקה, זהו כלי רב עוצמה שיש להפעיל לצד ענישה.
קטינות חייבת להפסיק להיות חסינות. מי שמוכיח בהתנהגותו שהפנים התנהגות עבריינית מובהקת – יישא באחריות. מי שהיה מספיק "גבר" לדקור אדם אחר ללא סיבה ולכבות את פתיל חייו – יהיה גם "גבר" לשאת בתוצאות ולסיים את חייו בבית הכלא. קטין או בגיר – הסכין והאקדח בעלי אותו פוטנציאל להביא לקיפוד חיים. ■
