01
המסר שרבים מנסים לסחוט מפרשת קרח הוא: כל מחלוקת היא שלילית ובאשמת שני הצדדים! אבל המסר הזה לא נמצא בפרשה. התורה לא מציגה את משה וקרח כבעלי מחלוקת שווים. רק קרח מצידו קרא תיגר על משה (חז"ל מכנים זאת "מחלוקת קרח ועדתו" ולא "מחלוקת קרח ומשה"). לא כל מריבה בין אנשים היא סימטרית ו"אשמת שניהם", לפעמים בריון נטפל להולך רגל תמים (ולכן עונשו של קרח הוא בליעה באדמה – מי שמנסה למחוק משהו אמיתי במציאות מאבד את אחיזתו בקרקע).
02
הלך החשיבה הפוסט-מודרני, יליד רוחו של קרח, עובד באותה שיטה: אין אמת בעולם ולכן "גם הישראלים וגם הערבים אשמים במצב" (ועם הזמן מתקדמים לכך ש"רק ישראל אשמה").
03
קרח מתכחש להבדלים במציאות וטוען "כל העדה כולם קדושים" – אין היררכיה, אין מדרג, אין גבולות, הכל "קרחת" אחת גדולה. בעומק העניין הוא הכחיש את המציאות. לכן העונש על חטאו של קרח הוא בליעה באדמה. האדמה מבטאת גבולות של מציאות מוצקה, אובייקטיבית ו"אמת מארץ תצמח"; במציאות אין מקום לשקרים ולדמיונות.
04
תרבות הפרוגרס טוענת שאין אלוקים, היינו אין אמת ואין ודאות בשום דבר. עם הזמן נוצרת עמדה נפשית של משאלת לב (wishful thinking), "אם אני מדמיין משהו הוא גם מתרחש במציאות". בשפה התורנית קוראים לזה הכחשת המוחש (רלב"ג איוב יא, כ). לפי זה נוצר מילון מונחים חדש: ויתורים לערבים הם "שלום"; שלטון אליטה משפטית הוא "דמוקרטיה"; אבא ואבא זה "משפחה"; "ראש ממשלה נבחר הוא "שטן"; ו"ברור שלא נתקוף באיראן".
05
כאן טמונה גם התקווה. רבים תוהים כיצד אפשר לנצח את השקר כשיש לו כל כך הרבה משאבים. בשעתו קורח היה גיבור השעה; דעת הקהל, הרייטינג ורוח בזמן היו לצידו. לקורח הייתה 'עדה' סביבו; היו לו מיליוני עוקבים באינסטגרם והוא זכה לחיבוק חם מהתקשורת כאיש 'אמיץ' ו'רגיש' שנלחם נגד המסורת ונגד הממסד למען אלמנות ויתומים. בדרך הקשה הוא למד שהמציאות, הנהגת ה' בעולמו, חזקה יותר. לא משנה כמה ינסו להנדס לנו את התודעה – לשקר אין רגלים; המלחמה שלנו היא רק לצמצם את הנזק שבדרך.
המסר מפרשת קרח הוא לא "לא להיכנס למחלוקת" אלא "לא לחלוק על משה רבנו"; אל תילחם באמת ובמציאות שיצר ה' בעולם, כי אם תעשה זאת – הקרקע תישמט מתחת לרגליך. ■















