השבוע פגשתי זוג חברים טובים, דביר ואיריס גרנות. איריס, מרצה בחסד, בקהלים רבים ומגוונים,שיתפה אותי בשני סיפורים מרגשים.
01
"הייתי אז בשלהי התואר השני באוניברסיטה, בדרך לבחינה האחרונה. בבית חיכו ארבעה ילדים קטנים, בבטן הריון חמישי. יצאתי לדרך. די מהר נכנסתי לפקק בלתי נגמר, והדקות החלו לרוץ קדימה באכזריות. החישוב היה פשוט: אין סיכוי שאני מגיעה בזמן. באוניברסיטה החוקים היו נוקשים – חצי שעה מתחילת המבחן ננעלות הדלתות. המשמעות של פספוס המבחן הייתה דחיית התואר כולו בשנה שלמה. שנה של מאמץ, כסף ואנרגיה שהיו יורדים לטמיון.
אותתי ושברתי ימינה לשוליים כדי לעקוף את הפקק. צליל סירנה פילח את האוויר. שוטר תנועה על אופנוע הגיח מאחוריי, סימן לי לעצור וניגש אלי. אמרתי לו את האמת: 'יש לי ארבעה ילדים בבית, אני בהיריון, וזו הבחינה האחרונה לתואר. אם אני לא מגיעה עכשיו – הכל הלך לי'. השוטר הביט בי ואמר: 'אחריי'.
הוא עלה על האופנוע, הפעיל סירנה, ובמשך דקות ארוכות דהרתי בעקבותיו בשוליים. כשהגענו למחלף הקרוב לאוניברסיטה הוא סימן לי לעצור, ניגש ושאל: 'תגידי, במה המבחן?'. עניתי לו. 'ואיפה את חונה?'. 'אין לי אישור כניסה', עניתי, 'אני אחנה בחוץ וארוץ'. הוא רק הנהן ואמר: 'תגיעי לשער', ונסע.
כשהרכב שלי הגיע לשער הקמפוס, פתחתי את החלון. השומר הציץ במספר הרכב, וחיוך רחב נפרש על פניו: 'אה, כן! זה המספר שלך. תיכנסי, סעי עד הסוף, יש לך חנייה שמורה. רוצי למבחן!'. רצתי במסדרונות ונכנסתי לכיתה בדקה ה-27, שלוש דקות בלבד לפני נעילת השערים. התיישבתי, עשיתי את המבחן, עברתי בהצטיינות וסיימתי את התואר השני".
02
הסיפור השני גם הוא קשור לאוניברסיטה: "במשך שנים הצלחתי לפצח אתגרים של משפחות באופן מדויק ומהיר, חיברתי בין ידע לאינטואיציה. אנשים נכנסו אליי לקליניקה לייעוץ, ותוך מפגשים ספורים הכל היה משתנה עבורם. הם היו משאירים פתקי תודה מרגשים, וממשיכים לדרכם, ואני הייתי נשארת עם השאלה של הצוות שלי: 'אבל מה את בעצם עושה שם בפנים?'.
מתוך השאלה הזו, החלטתי לפצח את הקוד של עצמי. זיקקתי את הדרך שאני עושה עם משפחה, לכדי שפה ברורה שכוללת כלים פרקטיים, מפה ועקרונות ברורים. קראתי לה 'גישת – שיטת ה.ב.י.ת.' – מודל שמלמד איך לתקשר עם ילדים, קולגות ובני אדם, ולהוביל אותם מתוך חיבור מדויק. ואז הגיע הרגע שבו הכל התחבר.
התקרבנו לאזכרת 30 השנים לאבי, שנהרג בתאונת דרכים בערב יום הכיפורים. הימים האלה, ימי הרחמים והסליחות, הם תמיד מורכבים עבורי. החלטנו באותה שנה לעשות ערב זיכרון משמעותי, וחיפשתי מוזיקאי שילווה את הערב. הרמתי טלפונים, קיבלתי המלצה וחייגתי. 'תקשיבי', אמר לי המוזיקאי מהעבר השני של הקו, 'בתאריך הזה אני תפוס. אני לא יכול לבוא. אבל תגידי… שמעתי את הטון שלך, שמעתי מה את עושה וזה מרתק אותי. ספרי לי עוד'.
מצאתי את עצמי מספרת לו על ההרצאות, הסדנאות, על הקליניקה ועל השיטה שפיתחתי. הוא הקשיב, שקע בשתיקה לרגע, ואז הטיל פצצה: 'ולמה את לא מלמדת את זה באוניברסיטה?' צחקתי: 'אתה אפילו לא מכיר אותי. תודה על המחמאה, אבל מאיפה זה בא?' הייתי מוצפת. שישה ילדים בבית, ניהול מרכז משפחתי התפתחותי, הרצאות, ולא היה לי אוויר לנשום. אבל הוא לא הרפה. הוא דחף, ואני התיישבתי לכתוב. הגשנו את התוכנית.
כשהגיעה התשובה מהאוניברסיטה, היא הייתה מטלטלת: 'אנחנו רוצים את השיטה שלך. חיברת בין ידע מבוסס מחקר לאתגרים של הורים, ילדים ואנשי חינוך במאה ה-21 ויצרת שפה לתקשורת איכותית בגובה העיניים – וזו בדיוק החדשנות שאנחנו מחפשים'. באותו רגע הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. הבנתי. אבא שלי, דרך החיפוש והארגון של האזכרה שלו, חיבר אותי לשליחות הזו. הבטחתי לעצמי שאני הולכת על זה בכל הכוח. אבל אז הגיע המכשול.
הצבתי תנאי: הקורס חייב להיות בלמידה מרחוק, בזום, בשעות הערב. באוניברסיטה נחרדו: 'מה פתאום? אין דבר כזה. אוניברסיטה לא מעניקה תעודות על קורס שלא מתקיים בין כותלי הכיתה'. הסברתי להם שיש לי תוכנית מובנית שעובדת ככה מצוין, אבל הם עמדו על שלהם: 'אין סיכוי'.
היינו באמצע פברואר. ישבתי עם האיש שלי וחברים בטיול, וסיפרתי להם שאני מוותרת על ההזדמנות. 'את משוגעת?!' הם אמרו לי, 'את נורמלית לוותר על דבר כזה?'. הסתכלתי עליהם ואמרתי את מה שישב לי על הלב: 'הילדים שלי גדלים מהר. יום אחד הם יצאו מהבית. מה הטעם שאימא שלהם תסתובב כל היום וכל הלילה בכבישים ובכיתות? אני קודם כל אימא לשישה ילדים, והזמן שלי איתם חשוב לי יותר מהכל. אם זה לא יקרה מרחוק – זה פשוט לא יקרה'.
ויתרתי. בלב שלם, מתוך נאמנות מוחלטת לבית שלי ולערכים שלי.
חודש אחד בלבד עבר. מרץ 2020. מגיפת הקורונה פרצה לחיינו, והעולם כולו עצר מלכת. פתאום המילה 'זום' הפכה למציאות הבלעדית של כולנו. הטלפון מהאוניברסיטה לא איחר לבוא. 'תגידי', הם שאלו בקול מהסס, 'התוכנית ההיא שדיברת עליה… את מסוגלת להעביר את הקורס שלך מרחוק? את מוכנה לזה?'.
חייכתי לעצמי, הסתכלתי לשמיים וידעתי: כשהערכים שלך מדויקים, והקול הפנימי שלך נשאר נאמן לעצמו – המציאות כבר תסובב את הגלגלים כדי להתאים את עצמה אלייך". ■
Ori88533@gmail.com
