יש אנשים שהביוגרפיה שלהם נראית כמו ספר פנטזיה. כזה הוא פרופ׳ משה קופל. מי שכבר בגיל 23 אחז בתואר דוקטור למתמטיקה, עלה לישראל מניו יורק כרווק בן 24 הישר אל כותלי האקדמיה בבר אילן כמרצה, ומצא את עצמו ברבות הימים כאחד האנשים המשפיעים ביותר בפוליטיקה הישראלית, כמייסד ויושב ראש ״פורום קהלת״.
קופל הוא אדם שניחן בדעות נחרצות ובאידיאולוגיה רצינית ובלתי מתפשרת, אותן הוא מאזן בחן בעזרת חוש הומור מוצלח. בשיחה גלויה הוא שוטח את עמדותיו ללא פילטרים, חוזר אל תחנות חייו, וחושף את המנוע הפנימי והסיפורים המרתקים שעומדים מאחורי כל אחד מהפרויקטים וגופי המחקר שייסד.
זרעי חוק הלאום
דרכו של קופל למסדרונות השלטון לא החלה בהקמת הפורום המוכר, אלא הרבה קודם לכן, אי שם ב-2004.
״התיידדתי קצת עם מיקי איתן שהיה אז יו״ר ועדת החוקה של הכנסת, והוא הזמין אותי להשתתף בישיבות הועדה. ביקשו ממני להכין את הפרק בחוקה על המשמעות של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ואני הכנתי את כל הטיוטות. המסמך שהגשתי לוועדה בסופו של דבר, הפך להיות חוק הלאום ב-2018.״
אך מיסוד האידאולוגיה הגיע ב-2012. קופל פגש יהודי אמריקאי על רקע תחומי עניין משותפים של מתמטיקה ואלגוריתמים. עד מהרה גילו השניים עניין עמוק ומשותף במדיניות ציבורית ובישראל. אותו יהודי (שאת שמו קופל מסרב לומר מתוך כבוד לצניעותו, הגם שהשם כבר פורסם ב״ניו יורק טיימס״) הציע להקים ולממן פעילות רצינית בתחום, וכך הוקם פורום קהלת.
השבט הלבן חושב
שהציבור מטומטם
אחת התובנות המעניינות שקופל מעלה נוגעת לסמנטיקה של הציבוריות הישראלית, ולסיבה שבגינה המילה ״פוליטיקה״ הפכה אצלנו למילת גנאי, בניגוד גמור לארצות הברית, שם פוליטיקאי נתפס כשליח ציבור שמחויב לרצון בוחריו. קופל מנתח את התופעה בישירות נוקבת:
״אני חושב שזה בעיקר כך, האנשים שקובעים את סדר היום הציבורי, יושבים כבר 30 שנה באופוזיציה. לכן הם הפכו את הפוליטיקה למילה מלוכלכת. הם רוצים להצדיק את זה שעדיין יש להם המון כוח למרות שאף אחד לא בוחר בהם. הרי ה׳שבט הלבן׳ חושב שהציבור מטומטם, ולכן הם תמיד מתייחסים גם לציבור וגם לנבחרי הציבור כקבוצה של בבונים. והם אלו שצריכים להחליט, כי הם ׳בעלי מקצוע׳.״
שלושת נושאי הדגל שחרט פורום קהלת על דגלו הם ברורים: ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, חופש הפרט ושוק חופשי, והיחסים בין רשויות השלטון. קופל משתעשע מהאופן שבו מתנגדי הפורום מנסים לתייג אותם, תוך יצירת אוקסימורון משעשע: הם אומרים, ׳החבר׳ה האלה הם ליברטריאנים תיאוקרטים!׳ זה מתנגש לגמרי, תרתי דסתרי באופן הכי ברור שיכול להיות.״
ואם כבר ״תיאוקרטיה״, לקופל יש עמדה מפתיעה וברורה מאוד לגבי כפייה דתית: ״ככל שהמדינה תכפה, לא משנה אם היא תכפה חילוניות או תכפה דתיות, בשני הכיוונים זה פשוט לא לטובתנו. אנחנו נצליח רק אם המדינה לא תפריע לנו״.
פריצת אחים לנשק למשרדי פורום קהלת
פריצת אחים לנשק למשרדי פורום קהלת
הם היו מוכנים
להשתמש בצבא כקלף
אי אפשר לדבר עם קופל בלי לגעת במערכת המשפט. הוא לא חוסך במילים כשהוא מתאר את האבסורד, לשיטתו, בהתנהלות הייעוץ המשפטי ובתי המשפט כיום.
״יש לנו יועצת משפטית היום, שפשוט קובעת בלי בסיס בחוק, היא אפילו לא מנסה למצוא בסיס בחוק. היא פשוט קובעת, כאילו, אני יודע מה, היא מארי אנטואנט, היא קובעת וזהו, כולם צריכים לעשות את מה שהיא אומרת. ובית המשפט נותן לה גיבוי, נכון? כי כולם מאותו שבט.״
קופל נותן דוגמה ספציפית לצביעות של מערכת המשפט לטענתו, ומאשים את השופט עמית בשינוי פסיקה נטו מפוזיציה פוליטית נגד הממשלה: ״בנוגע למבקר המדינה, בדיוק באותו מקרה הוא פסק שזה כן חוקתי ובפעם אחרת הוא אמר שזה לא חוקתי. והוא אפילו אמר, ׳זה מכיוון שהממשלה הזאת היא ממשלה לא ראויה, אז אי אפשר לתת להם סמכויות שיש בחוק׳.״
כשנשאל על כישלון העברת הרפורמה המשפטית, קופל מודה שהייתה הבנה חסרה של שורש הבעיה. לדבריו, גם העברת חוקים לא הייתה פותרת את העובדה שבית המשפט היה פשוט ממציא עילות חדשות.
אך הבעיה העמוקה ביותר שהכשילה את הרפורמה, לטענתו, היא חוסר הסימטריה המובנה בין הצדדים והנכונות של צד אחד ״לשרוף את המועדון״:
״זה היה מאבק סוציולוגי בין שני שבטים, כאשר אחד מהשבטים האלה מחזיק בכל הקלפים, והיו מוכנים לגבות מחיר מהציבור שהצד שלנו לא היה מוכן לגבות. הם, היו מוכנים להשתמש בצבא כקלף כדי לקדם את המדיניות שלהם. זה חוסר סימטריה מובנה. אנחנו לא נעשה את זה והם מוכנים לעשות את זה.״
קופל מסביר גם שלנסות לבטל את עילת הסבירות זה לא באמת פתרון. ״לא יקראו לזה סבירות, יקראו לזה מידתיות, יקראו לזה משהו אחר. מילא בית המשפט מפרש את החוקים איך שהוא רוצה.״
בהתייחסו לפריצה המתוקשרת של מפגינים למשרדי פורום קהלת, קופל מבטל את האירוע לחלוטין:
״שטויות. מבחינתי שטויות! אלה עובדים שאני מאוד אוהב ומכבד ולכן צר לי על כל זה, וצריך לומר למפגינים ׳אל תעשו שטויות כאלה׳. אבל מבחינתי הם לא יפחדו אותי, אני לא מפחד מהם, וכל הדברים האלה פשוט, לא ישפיעו עליי״
אנחנו עדיין
בראש הקומוניסטי הזה
נושא נוסף שבוער בקופל הוא שאלת העלייה וההיערכות של מדינת ישראל. קופל, שגדל בניו יורק, מזהה מגמה מסוכנת של אנטישמיות גלויה שמתורגמת להישגים פוליטיים בארה״ב. כדי לעודד עליה יהודית, הוא טוען, חייבים לשחרר את החסמים הבירוקרטיים המונעים מאנשים לעבוד במקצועות שלהם בארץ.
אך את אחת הביקורות הנוקבות ביותר שלו הוא שומר למערכת החינוך. קופל שואב השראה דווקא מהחינוך החרדי שקיבל בילדותו בארה״ב, חינוך שפרח, לטענתו, דווקא בזכות היעדר התערבות פקידותית. את המצב בישראל הוא תוקף במילים חריפות, תוך שהוא מאשים את המערכת ב״ראש קומוניסטי״ שמעדיף שוויון בבינוניות על פני מצוינות:
״יש לנו מיליון פקידים שיושבים במשרד החינוך, והם פשוט מכבידים על המערכת לעבוד. אני זוכר כשאני למדתי ביסודי, למדתי בחדר, חרדי, ואנחנו למדנו הכל. קיבלתי חינוך ממש טוב. למה? כי אף אחד לא אמר להם מה לעשות. היום, בארץ הפקידים האלה, לדעתי מתוך שעמום, קובעים כל דקה מה לומדים בכל בית ספר. יש אנשים שחושבים, ׳אנחנו רוצים שוויון, נכון? ולכן אנחנו לא רוצים שיהיו בתי ספר יותר טובים׳ אני אומר: בסוף אתם מקפחים את כולם. תאפשר תחרות, וכולם ילמדו יותר, וילמדו יותר טוב. אבל לא, אנחנו עדיין בראש הקומוניסטי הזה שאי אפשר להבין.״
כדי להמחיש את הנזק העצום שגורמת הבירוקרטיה, קופל מצביע על קטר המשק הישראלי: ״ההייטק שלנו מצליח הצלחה אדירה רק בגלל שהוא תחום חדש, והרגולטורים פשוט פספסו את הרכבת ולא הספיקו לחנוק אותו ברגולציה מטורפת כמו שהם עושים לכל שאר התעשיות במשק״.
מחויבות של אחד לשני והדדיות
איך מסתדרת התמיכה העזה בשוק חופשי עם ערכי היהדות, שמדגישה כל כך את העזרה לחלש? כאן קופל שולף תובנה סוציולוגית-דתית מרתקת. לשיטתו, הקפיטליזם משרת את מטרות התורה הרבה יותר ממדינת הרווחה המודרנית. בעוד שמנגנון הרווחה הממשלתי מבוסס על אנונימיות וניכור, מודל הצדקה היהודי נועד לבנות קהילה. ״כל מערכת מתנות עניים בנויה על כך שרוצים לצבור הון חברתי״, הוא מסביר. ״שיש מחויבות של אחד לשני והדדיות. ברגע שהמדינה לוקחת את המיסים ומחלקת אותם דרך פקידים כראות עיניה, היא מייצרת מערכת אנונימית שאף אחד לא מרגיש מחויב אליה. מערכת סעד של המדינה היא בדיוק מה שהורג את ההון החברתי ואת הקהילתיות.״
פרופ' משה קופל בכנס על חוק הלאום ב-2014 לצד פרופ' רות גביזון ז"ל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ז"ל וחכ"ל מיכאל איתן ז"ל ולצד השר דאז ח"כ אבי דיכטר יבדל"א
הרבה לפני ChatGPT
לצד פעילותו הפוליטית-מחקרית, קופל הוא חלוץ בתחום הבינה המלאכותית בישראל. הרבה לפני ש-ChatGPT הפך לנחלת הכלל, קופל פיתח תוכנות המסוגלות לנתח טקסטים, למצוא בהם מאפיינים יחודיים, וע״י כך לזהות את הכותבים. אחד הסיפורים המרתקים שלו נוגע לתעלומת הספר ״תורה לשמה״, שיוחס לדמות עלומה בשם יחזקאל כחלי.
״הרבה אנשים חשדו שבעצם ׳הבן איש חי׳ הוא ׳יחזקאל כחלי׳. אני הוכחתי בשיטות של AI שזה ודאי הוא. אין ספק שהוא כתב את זה. במודע הוא הכניס לספר כמה מאפיינים גלויים שהוא לא השתמש בהם בספרים שהוא חתום עליהם, כדי לבדל אותם. אבל מתחת למאפיינים המודעים יש הרבה מאפיינים לא מודעים שהתכנה הצליחה לגלות, ולהוכיח שאדם אחד כתב את הבן איש חי ואת תורת חיים. ואגב, יחזקאל כחלי זה בגימטריה יוסף חיים (שמו של הבן איש חי) אז זה בול.״
התוכנה שלו גם חשפה זיופים היסטוריים, כמו ״גניזת חרסון״ – אסופת מכתבים שיוחסו לבעש״ט, לאדמו״ר הזקן מחב״ד ולאדמו״רים ותיקים נוספים, קופל הוכיח טכנולוגית כי מדובר בזיוף. (על התכנה ההיא הוא חטף בקורת אקדמית. התכנה למדה להבחין בין כתיבה גברית לכתיבה נשית, ובכך היא גילתה שיש הבדל מוכח בין כתיבה גברית לכתיבה נשית, מה שסותר את האג׳נדות. לא פעם ראשונה ולא אחרונה שפרופ׳ קופל נתקל באקדמיה שדוחה עובדות מוכחות בגלל אג׳נדות).
המחקרים הללו הובילו אותו להקמת ״דיקטה״, מעבדה פרטית המנגישה את ארון הספרים היהודי בעזרת כלי בינה מלאכותית מתקדמים. בניגוד למנועי ה-AI הגדולים, המערכות של דיקטה יודעות לקרוא סריקות של פונט רש״י עתיק, לנקד טקסטים במדויק (הוא הנקדן הטוב ביותר שיש היום, בפער, והוא חינמי לגמרי), ואפילו לפסוק שאלות הלכתיות (תוך הבהרה שזה ״ללימוד ולא למעשה״) על בסיס מקורות אמיתיים.
משרדי הפורום
אני גוזר עליך שתיקה
העיסוק של קופל בטקסטים וזיהוי מחברים הוביל אותו למסלול התנגשות חזיתי עם האקדמיה המודרנית. הוא מספר כיצד הגיש בעבר לכתב עת אקדמי מאמר שהוכיח, באמצעות הכלים שפיתח, כי ניתן להבחין טכנולוגית בין טקסטים שנכתבו על ידי גברים לאלו שנכתבו על ידי נשים. התשובה שקיבל הדהימה אותו: המאמר נדחה לא מסיבות מדעיות או מתודולוגיות, אלא בנימוק ש״עצם הרעיון שאפשר להבחין בין גבר לאישה זה רעיון פסול״.
החוויה הזו המחישה עבורו כיצד המערכת האקדמית הפכה לזירה פוליטית מוטה, שבה אידיאולוגיה (ופוליטיקלי-קורקט) גוברת על מחקר עובדתי, וחוקרים פשוט מפחדים להשמיע את דעתם האמיתית. כדוגמה עדכנית למשטר ההשתקה הזה, הוא מציין מכתב של 170 חברי פקולטה יהודים בהרווארד, המעידים על פחד אמיתי להביע עמדות במערכת.
כאשר הוא נשאל עד כמה הארגון שלו עצמו מאפשר פלורליזם, קופל אינו מייפה את המציאות. הוא מודה בפה מלא שפורום קהלת הוא ארגון ימני וקפיטליסטי, ואינו מסתתר מאחורי מסיכות של ״אובייקטיביות״ מזויפת. ועם זאת, הוא גאה בחופש המחשבתי בתוך הפורום, ומביא כדוגמה חיה את מיכאל שראל, ראש מחלקת הכלכלה בקהלת, שיצא בפומבי נגד הרפורמה המשפטית, שלדבריו היא ה״בייבי״ של הארגון.
״תראה, לא משנה באלו פרטים אני כן מסכים איתו, או באלו לא מסכים איתו, העובדה היא שבחיים שלי לא עלה בדעתי לומר לו ׳אם זו דעתך אז תעזוב׳, או ׳אל תכתוב את זה, אני גוזר עליך שתיקה׳. לא עשיתי לא את זה, ולא את זה. זו דעתו, שיכתוב את דעתו. אף פעם לא תהיה אצלי, לא צנזורה ולא איזה התעקשות שכולם יסכימו, זה פשוט לא יקרה.״
אולי הדבר המפתיע ביותר אצל פרופ׳ משה קופל, אדם שמצטייר לעיתים מבחוץ כאידיאולוג נוקשה וחסר פשרות, הוא דווקא המוכנות שלו להטיל ספק, אפילו בעצמו. כשמדברים איתו על פלורליזם וחופש מחשבתי, הוא לא דורש יישור קו, לא מאנשיו, ולא מעצמו. ״אני אגב, לא מסכים עם עצמי על כל דבר,״ הוא מודה בגילוי לב, ״היום אני חושב ככה, ואולי מחר אחרת. אבל בגדול יש כיוון שאליו אנחנו הולכים״. במציאות ציבורית שבה כולם בטוחים תמיד בצדקתם המוחלטת, קופל מזכיר לנו שגם בתוך אידיאולוגיית ברזל, מותר, ואפילו רצוי, להשאיר מקום למחשבה חופשית.
