01 רמת האמון הציבורי במשטרה מאז ומתמיד לא הייתה מזהירה, אך בשבועיים האחרונים נראה כי חוסר האמון שבר שיאים חדשים של שפל. עם פרסום הידיעה

01אתם בטח מכירים את הזמן הזה שיורד גשם זלעפות, 2 מעלות קור בחוץ ואתם מתכרבלים מתחת לשמיכה על הספה בבית ומתחממים אל מול מפזר חום.יש

01"אז מאיפה אתם מוצאים כוחות לקום פעם אחר פעם אחרי הרס קשה וכואב ולהתחיל לבנות הכל מחדש?".את האמת שאת השאלה הזאת שאלתי את עצמי לא

01מכירים את זה שאתם באמצע הכנות לשבת, מערבבים את המרק, מכניסים את הדגים לתנור, מנדנדים את התינוק בעגלה ופתאום חצר הבית שלכם הופכת לשדה קרב?אז

01בסוף השבוע שעבר צעדנו יחד עם רבבות יהודים אל עבר הישוב חומש. כאחד שגורש בילדותו מהישוב שאנור, לא יכולתי שלא להתרגש אל מול המראה של

01את הטור הזה אני כותב בכאב וזעם.כאב על הרצחו של יהודה דימנטמן – יהודי קדוש וחבר טוב, וזעם על הרצח שהיה יכול להימנע אילולי היו

שנה חלפה מאז נהרג אהוביה סנדק כתוצאה מניגוח מכוון של רכב משטרתי ברכבו.הייתי אז מהראשונים שעודכנו על מה שהיה נראה באותם רגעים כתאונה.החובש הראשון שהגיע

01 דמיינו שבוקר אחד, או יותר נכון לילה אחד, מגיעים ומודיעים לכם, שאתם עם כל משפחתכם צריכים לעזוב את הבית בתוך 72 שעות, וללכת אל

1כשישבתי וכתבתי את הטור בשבוע שעבר, לא דמיינתי ששבוע בדיוק לאחר מכן באותה שעה נחווה שוב הרס וגירוש – הפעם, ברוטלי ואלים בהרבה.גם הפעם התעוררנו

1שעת בוקר מוקדמת. מהלומות עזות על הדלת. אשתי פותחת את הדלת, עשרות שוטרים מקיפים את הבית שלנו בנוסף לעוד מאות שוטרים שפרוסים מסביב לגבעה. "הבית