בסוף פרשת ויצא מחליט יעקב לעשות מעשה ולברוח מ׳שדה ארם׳ עם כל המחנה הגדול שאיתו, ארבעת נשיו ואחד עשר בניו, בתו, עבדיו, שפחותיו, גמליו, חמוריו,

בפרשתנו, יעקב יוצא מבאר שבע והולך צפונה בדרך גב ההר (ציר כביש 60) כשמטרתו להגיע לקרובי משפחתו בחרן. לאיש צעיר וחסון מדובר על כעשרה ימי

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש… ויעקב איש…"כאשר הנערים הופכים לאנשים פתאום מתברר שלא רק שהם לא זהים במראה, זה שעיר וזה חלק, זה אדמוני וזה

הפרשה שלנו סוככת בצל תופעת העקרות הארוכה והשלכותיה. אברהם ושרה מאמינים וממתינים. אנחנו פוגשים בעצב את פטירתה הפתאומית של שרה אמנו כאשר בנה יצחק, שהמתינה

הסופר המוכשר שמחה רז שיח' כתב ספר נפלא על הרב קוק וקרא לו 'מלאכים כבני אדם'. הוא התכוון לומר שלפעמים מתהלכים לידינו בני אדם שהם

אברהם אבינו, ש’קופץ’ לתוך התנ״ך באופן פתאומי, ומשאיר לנו תהיות מאין הגיע והאם נבחר בחסד או בזכות, נחשב בא בימים – כי בכל ימיו היה

יש לי שתי נכדות בשם חן, למרות שהשם של הסבתא הוא מאותו השורש. אבל הכל טוב. כל בעלי החן הם בעלי תפילה – חנה שממנה

כרופאת פריון, אני יודעת כמה ניסים צריכים להתרחש עד להופעה של שני פסים ורודים בערכת ההריון הביתי. באופן פלאי, נוצר חיבור של החומר הגנטי שמקורו

 הנכדים שלנו הם פשוט מושלמים. אבל כמה דם ויזע נשפך עד שזכינו להפוך לסבא וסבתא. אנחנו צופים בילדינו, עוברים מפאזה לפאזה. תינוק גדל לילד קטן

אני יושבת מכורבלת בכרית של נכדים הקשובים לסיפור – משפחת הפילפילים – שאני כל כך אוהבת. היה היתה פעם משפחה עם אבא, אמא וילדים. לפחות