בפרשת אמור מוזכרים הפסוקים האלמוותיים הכוללים את לשונות הגאולה של עם ישראל: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים

'וייטב אלוקים למיילדות ויעש להן בתים'. מיילדות בשם שפרה ופועה, יהודיות אמיצות או גויות בעלות ערכים (תלוי בפירושים), יוכבד ומרים או סתם שתי נשים לא

לתיבה 'אח' יש משמעויות רבות, אולם המשמעות העיקרית שלה היא הקירבה המשפחתית המיוחדת שבין שני בני אדם שנולדו לאותם הורים. מדובר על חיבור בסיסי, שאינו

בעלי נוהג לומר לילדים – גם אם קוראים לך קטן, תשתדל שלא להיות ראש קטן. הכותרת של פרשת 'ויגש' הוא לקיחת אחריות: 'במקום שאין אנשים

לנו בעולם המודרני קשה להבין מהו רעב. אפשר להניח שרוב ככל קוראי הטור הזה לא חוו רעב בחיים שלהם. כשאנחנו מבטאים את המילה רעב, אנחנו

להיות אח קטן במשפחה ברוכה זה דבר נפלא, אבל לפעמים זה גם קשה. האנשים שיכולים הכי להכאיב לנו הם הקרובים אלינו ממש. יוסף מרגיש נבגד

בסוף פרשת ויצא מחליט יעקב לעשות מעשה ולברוח מ׳שדה ארם׳ עם כל המחנה הגדול שאיתו, ארבעת נשיו ואחד עשר בניו, בתו, עבדיו, שפחותיו, גמליו, חמוריו,

בפרשתנו, יעקב יוצא מבאר שבע והולך צפונה בדרך גב ההר (ציר כביש 60) כשמטרתו להגיע לקרובי משפחתו בחרן. לאיש צעיר וחסון מדובר על כעשרה ימי

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש… ויעקב איש…"כאשר הנערים הופכים לאנשים פתאום מתברר שלא רק שהם לא זהים במראה, זה שעיר וזה חלק, זה אדמוני וזה

הפרשה שלנו סוככת בצל תופעת העקרות הארוכה והשלכותיה. אברהם ושרה מאמינים וממתינים. אנחנו פוגשים בעצב את פטירתה הפתאומית של שרה אמנו כאשר בנה יצחק, שהמתינה