בפרשתנו אנו מצווים לשמור על קדושת המחנה. 'כִּֽי–תֵצֵא מַחֲנה עַל–אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָֽע… וְהָיָה מַחֲניךָ קָדוֹשׁ וְלֹֽא–יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶֽיךָ' הציווי כולל
בסוף פרשתנו אנו נפגשים עם פרשיה תמוהה, פרשת עגלה ערופה. אם נמצא בכביש ראשי בין ערים שונות חלל אשר אין אנו יודעים מי רצח אותו,
כמה פעמים בחיינו אומרים לנו: 'הכל תלוי בך', 'הכל תלוי איך אתה רואה את הדברים… תראה את הנפילה כהזדמנות לפרוץ קדימה'… בפרשתנו התורה נותנת לנו
האם שומעים באוזן? לא בטוח… פרשתנו פותחת במילים: 'וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד
תשעה באב, יום חורבנם של בית המקדש הראשון והשני. את ההרגשה הנוראית של חורבן הבית אנו למדים מאנשי בית המקדש הראשון שסירבו לשיר משירי ציון
את מי אמור לשרת המנהיג? את עצמו או את העם? … קשה שלא להעריץ את התנהגותו האצילית של משה רבנו, כל כך מאכזבת וקשה
בימים אלו מתחילים ימי הזכרון והאבלות על חורבן בית המקדש. ורבים שואלים: הנה אחרי כמעט אלפיים שנה מאז שנחרב הבית, ב"ה זכינו ושבנו לארצנו, הקמנו
משה רבנו, ה'מלמד זכות' הגדול בכל נפילותיו של העם, נופל על פניו בשמעו את קורח ועדתו בטענות כנגדו. מדוע אינו מתפלל עליהם כפי שעשה תמיד?
להליכת עם ישראל במדבר היתה מטרה נעלה ונשגבה: להכינם לקראת הכניסה לארץ ישראל. במצבם הרוחני-מוסרי-תרבותי של בני ישראל בשעת יציאת מצרים, הם לא היו מסוגלים
טעות לחשוב שאחרי אלפי שנות בראשית ומאות שנות שעבוד במצרים קבלנו תורה רק כדי שהיא תאמר לנו מה לעשות ומה לא לעשות. המחשבה שהתורה היא