כבר בתחילתה של התורה מתברר שיש מטרה ויעד לבריאת העולם. מטרה ותכלית שקדמו לעולם ועבורן נברא העולם. שהרי לא יתכן שאלוקים יברא יצירה מופלאה, מורכבת
לפני שנתיים נוסף לנו עוד יום לימים הנוראים, יום שמחת תורה. ומאז מהרהרים אנו מצד אחד בהסתר הפנים, ומצד אחד בניסים הגלויים. כשאנו חושבים על
בעוד ימים ספורים נכנס בעז"ה ליום הגדול, יום-הכיפורים, כשמו של היום, כן הוא. יום כפרה, כמו שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל
ראש השנה הוא תקווה חדשה, תקווה לשנה טובה ומתוקה. אנו אוכלים 'סימנים' שמרמזים לדברים חיוביים וטובים שאנו שואפים ומקווים שיהיו לנו. אוכלים רימון כדי שירבו
העולם מתחלק לשניים: אלה שבטוחים שמגיע להם הכל ותמיד יתלוננו שאין להם יותר, ואלה שחושבים שלא מגיע להם כלום ותמיד יודו על מה שקיבלו ועל
בפרשתנו אנו מצווים לשמור על קדושת המחנה. 'כִּֽי–תֵצֵא מַחֲנה עַל–אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָֽע… וְהָיָה מַחֲניךָ קָדוֹשׁ וְלֹֽא–יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶֽיךָ' הציווי כולל
בסוף פרשתנו אנו נפגשים עם פרשיה תמוהה, פרשת עגלה ערופה. אם נמצא בכביש ראשי בין ערים שונות חלל אשר אין אנו יודעים מי רצח אותו,
כמה פעמים בחיינו אומרים לנו: 'הכל תלוי בך', 'הכל תלוי איך אתה רואה את הדברים… תראה את הנפילה כהזדמנות לפרוץ קדימה'… בפרשתנו התורה נותנת לנו
האם שומעים באוזן? לא בטוח… פרשתנו פותחת במילים: 'וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד
תשעה באב, יום חורבנם של בית המקדש הראשון והשני. את ההרגשה הנוראית של חורבן הבית אנו למדים מאנשי בית המקדש הראשון שסירבו לשיר משירי ציון