"החברה שלנו ברחה מההוסטל וכרגע נמצאת בכפר. היא מפחדת מהערבי, הוא מכה אותה, אבל היא לא רוצה לחזור להוסטל", אמרה לי חברה טובה שלה שפנתה

לפני שנים היא עזבה את הכפר, אך הכפר לא עזב אותה. יש לה ילדים מערבי, היא מנסה לגדל אותם ולחיות את חייה מחדש, אך מתקשה

היא בחורה טובה, ערכית ומצליחה. היא לא הבינה איך זה קרה לה. כשלמדה במכללה היא עבדה בחנות, ושם פגשה אותו. בתחילה ניסתה להתחמק ממנו, הייתה

היא אימא לנערה צעירה, קטינה בת 13 הסובלת מקשיים מרובים, נערה בסיכון שאינה מודעת לעצמה. הנערה נפגעה בעבר, ומשחזרת את הפגיעה ומסכנת את עצמה. בצר

היא נערה מתוקה ורגשנית. מיוחדת אבל מבולבלת מאוד. היא עברה התבגרות סוערת מאוד. אולי היו מי שהרגישו שהיא עוברת משהו לא טוב, אבל הם לא

  כך הגדירו אותה. היא לא הסתדרה עם הכללים של בית הספר, והדרך לרחוב הייתה קצרה. היא הייתה יושבת עם החבר'ה במרכז העיר, ומצבה הידרדר.

  היא גדלה כמוסלמית, בת יחידה, הקטנה באחים. היא הייתה ילדה טובה ושקטה, צייתנית מאוד, אך תמיד הייתה לה חשיבה עצמאית. כשהתבגרה הייתה קצת מרדנית, דבר

  אנו חוזרים לשגרה אחרי חופשה ארוכה שבה התכנסנו בבית עם המשפחה המצומצמת בלי לצאת, בלי לעבוד. זו הייתה מנוחה ארוכה. היה אפשר לישון עד

היא ניתקה את הקשר עם החבר שלה וביקשה שאעזור לה להתמודד עם הקשיים של הפרידה, ישבנו יחד והיא התחילה לספר.בהתחלה הקשר היה נראה כל כך

"מה אני אחליט? תגידי לי מה לעשות", היא אמרה לי. "אני לא יכולה", עניתי לה. "אלו החיים שלך וזו ההחלטה שלך. את צריכה להחליט. אני