יש דברים שקשה לי להגיד בקול רם. לא כי אני לא מרגיש – להפך. פשוט קשה לי להוציא את המילים. אז הנה, בכתב, מה שרציתי שתדעו.
העוגן שלי
שמעתי אתכם מקטרים עם חברים על זה שיש לכם ילד בגיל ההתבגרות. "ילדים קטנים – צרות קטנות, ילדים גדולים – צרות גדולות". קשה לכם? אני באמת משתתף בצערכם. אבל דעו שלא פחות ממה שקשה לכם להיות הורים למתבגר, קשה לי להיות אחד כזה…
ובכל זאת, בתוך עולם מטורף של הורמונים, פיתויים וסערות – אתם העוגן המרכזי שלי. גם אם אני מתווכח ומתעצבן, עצם זה שאתם אומרים את דעתכם בצורה עקבית, ברורה ומוסברת – עושה לי סדר בחיים ונותן כיוון. אל תפסיקו.
תהיו הורים
אל תנסו להיות החברים שלי. יש לי מספיק כאלו. אני צריך הורים חזקים שיודעים גם להגיד "לא" ולא מתקפלים. כן, אני אתווכח. זה התפקיד שלי. אבל בשבילי – תישארו חזקים. תהיו עקביים. אם החלטתם – לכו על זה. זה נותן לי ביטחון. ועוד דבר: דעו שגם אם אני חוצה את הגבולות, אני לא מתעלם מהם. אני תמיד שומר איתם על קשר עין.
דברו איתי, אל תצוו
היי, אני כבר לא בן חמש. אל תנחיתו פקודות. דברו. הסבירו. שתפו אותי בעולם שלכם. תשאלו מה דעתי. זה נותן לי הרגשה שאני בוגר ושדעתי חשובה לכם. גם אם בסוף לא נגיע להסכמה – אולי נגיע להבנות.
כבו את הטלפון
כשאתם חוזרים מהעבודה – בבקשה כבו את הטלפון לכמה דקות. תנו לנו, הילדים שלכם, את התחושה שאנחנו חשובים יותר מההודעות בווטסאפ. וכשאנחנו מדברים והסלולארי מצלצל – אפילו אם אתם רק מציצים בצג – כבר קלטנו את המסר על סדר העדיפויות שלכם.
אני צמא למגע
בעולם הווירטואלי שאני משוטט בו שעות – יש המון מסך ומעט מאד מגע. גם אם אני נרתע כשאתם מנסים לגעת, תדעו – אין לכם מושג כמה אני צמא לחום שלכם. הגניבו לי חיבוק, ליטוף, טפיחה. אני צריך את זה כמו אוויר לנשימה.
מה שבאמת משפיע
אתם יכולים להטיף על ערכים, אבל דעו שיותר מכל אני מקשיב לחיים שלכם. לא יעזור מה תגידו אם ההתנהגות משדרת אחרת. אבא, כשאתה קרוע אחרי יום עבודה, מתאמץ ללכת לשיעור דף יומי וגם שם מנקר על הגמרא – זה מזיז לי בלב יותר מאלף דרשות על חשיבות לימוד תורה.
הדברים שאני מתבייש לספר
קניתם לי סמארטפון בלי הגנה. "סומכים עליך", אמרתם. תקשיבו: לגלוש באינטרנט לא מוגן ולהישאר נקי – זה בערך כמו לקפוץ לים ולהישאר יבש. זה פשוט לא קורה. אני מתבייש להגיד, אבל אני חייב שתגנו עליי מעצמי. תדאגו שהאינטרנט בבית ובסלולאר יהיה מוגן.
וכשאני אומר לכם לילה טוב בחצות והולך למיטה עם הסלולרי – בשבילכם אולי היום נגמר, אבל בשבילי הוא רק מתחיל. אין לכם מושג כמה שעות גלשתי וכמה סרטונים צפיתי כשאתם ישנתם. אחרי זה אתם מתפלאים למה אני לא מצליח להתעורר בבוקר…
ספרו לי את האמת
אל תירתעו מלדבר איתי על נושאים אינטימיים. נדמה לי שאני יודע הכול מהאינטרנט. אבל את נקודות המבט האמיתיות, הטהורות, היהודיות – לא אקלוט משם בחיים. יש דברים שאני צריך לשמוע דווקא מכם. ועדיף בהקדם.
אל תחששו להתנצל אם טעיתם. זה לא יוריד מכבודכם. הפוך. זה רק יגרום לי להעריך אתכם יותר וללמוד לעשות זאת בעצמי.
השפה שלי
אל תאבדו את הסבלנות מול ה"בסדר", "כלום" ו"סבבה" שלי, או ממשפט המחץ "נו, די אמא, תפסיקי לחפור". טוב לי לדעת שאתם מתעניינים בי. וגם אם אני משחק אותה קשה להשגה – הייתי מתאכזב מאוד אם הייתם מוותרים עליי ומפסיקים לנסות.
מחפש את הדרך
אם אמרתם לי לחזור עד 11 וחזרתי באחת – זה לא אומר ששמתי עליכם פס. אני פשוט חייב להוכיח שאני כבר לא ילד קטן ויש לי בחירות משלי. אבל שימו לב – לא התעלמתי לגמרי ממה שאמרתם.
אני צריך התנסויות, סיכונים קטנים, להרגיש איך זה בעצמי. האם תוכלו להכיל טעויות? להרשות לי ליפול ולקום?
והכי חשוב
גם אם נראה שהכי איכפת לי מהחברים ומהטיקטוק – אין לכם מושג כמה אתם משמעותיים עבורי. אין לי הורים אחרים. אתם המתנה הגדולה ביותר שאלוקים נתן לי.
גם אם נראה לכם לפעמים ש"כבר לא מכירים אותו" ו"מי יודע מה ייצא ממנו" – שמעתי מסבא וסבתא שגם עליכם אמרו את אותם הדברים לפני שלושים שנה. ובסוף יצאתם לא רע. אז מי יודע…
אז אל תאבדו סבלנות. אל תוותרו. המשיכו לאהוב אותי ושמרו על עצמכם – בריאים ושלמים. אני כל-כך זקוק לכם.
גם אם לא תמיד אני אומר תודה – תודה.
גם אם לא תמיד אני מראה שאכפת – אכפת לי.
גם אם אני לא נראה כמו מי ששומע – אני שומע.
ואתם עדיין ההורים הכי טובים שיכולתי לקבל.
ממני, הבן שלכם,
שאוהב אתכם יותר ממה שהוא יודע להגיד.■
