01
ביום ראשון הוזמנתי להרצות במפגש פלוגתי ביער בן שמן. מלכתחילה חשבתי שמדובר בפלוגת מילואים שלחמה בעזה במלחמת 'חרבות ברזל'.מסתבר שלמפגש הגיעו הרבה אנשים מבוגרים. אחרי בירור קצר הבנתי שמדובר בפלוגת חי"ש שלחמה במלחמת העצמאות כלומר ב 1948. המבוגרים שראיתי הם ילדיהם של לוחמי ולוחמות הפלוגה. הפלוגה איבדה במלחמה 34 לוחמים.
במקום התקיים טקס אזכרה מרגש, בו הוזכרו כל שמות הנופלים, היכן הם נפלו ומה היה גילם. חשבתי לעצמי שגילם היה הגיל של לוחמי הסדיר שנפלו במלחמה הנוכחית. בסיום ההרצאה כל המשפחות עמדו יחדיו ושרו את שירת התקווה.
בלילה, לפני שנרדמתי חשבתי על 34 לוחמי הפלוגה שנפלו בקרבות תש"ח ועל משפחותיהם וחשבתי גם על הנופלים הרבים במלחמה הנוכחית ועל כלל הנופלים על הגנת המולדת שלנו היקרה.
02
למחרת בבוקר, בהשגחה הכי מדוייקת, פגשתי את מנחם מהישוב הושעיה, הבעלים של כפר קדם, שביקר בגוש עציון. הוא סיפר לי על כך שהוא היה לוחם ומפקד בסיירת גולני, בצוותים שלו באוגוסט ונובמבר בשנת 1979 נפלו 14 לוחמים. לפני כמה שנים החליט מנחם להנציחם בספר תורה לזכרם.
כל ההורים והמשפחות של הנופלים, מכל המגזרים בעם ישראל הצטרפו לפרויקט החשוב והם זכו לכתוב ולקיים את טקס הכנסת ספר התורה ביחד.
קשה לתאר כיצד ההורים, כולל אלו שלא מוגדרים 'דתיים' ויותר מכך, גרים בקיבוצים של 'השומר הצעיר' חיבקו את הספר ולא היו מוכנים לעזוב אותו. כל שמות 14 הנופלים נרקמו על הכיסוי של ספר התורה.
מנחם נשא בטקס המרגש את הדברים הבאים: "מה קרה לי פתאום שהחלטתי לקום בבוקר ולכתוב ספר תורה לזכר חברי שנפלו בקרב?
המניע לכתיבת הספר היה הסיפור של עקדת יצחק.
שאלתי את עצמי הרבה שנים במה הדור הזה זכה בזה שיש לנו מדינה, יש לנו כל כך הרבה ניסים, גם שלפעמים אנחנו לא כל כך יודעים להסתכל עליהם.
האויבים שכל פעם מחדש רוצים להשמיד אותנו נכשלים כל פעם מחדש. אנחנו חיים פה בסוג של נס גלוי ואני שואל את עצמי מדוע הדור הזה זכה?
אם נדבר על מצוות, אין ספק שבגלות היהודים קיימו את המצוות במסירות הרבה יותר גדולה, לדוגמא, מצווה כמו אתרוג. לנו יש אתרוג לכל אחד מחברי המשפחה, בגלות היה אתרוג אחד לכל העיירה. אם נדבר על מצות שמורות, אצלנו יש בשפע, אצלם היו מתפללים למצה שמורה אחת… אם נגיד תורה, הם חירפו את נפשם עליה הרבה יותר מאיתנו. כדי לטבול במקווה הם היו צריכים לשבור את הקרח מהנהר ולהיכנס פנימה כדי לטבול.
עקדת יצחק זה סיפור שחוזר אצלנו כל יום כשאנחנו אומרים בבוקר קורבנות. יש לפניהם את עקדת יצחק. הקב"ה מבטיח לאברהם – בזכות העקדה אני אפרך וארבך, תהיה אור לגויים ואני אשמור עליך.
מה קרה בעקדת יצחק?
אברהם אבינו לוקח את יצחק ועושה את הדבר הכי מנוגד להגיון, הוא אומר לקב"ה – אני עוקד אותו כי אתה ביקשת זאת ממני. רק מי שהוא אבא מבין מה שהתרחש פה, אברהם לא רוצה לעשות את זה, אנחנו אומרים 'הננו' כמו שענית לאברהם בהר המוריה. אברהם אומר לנערים – "שבו לכם עם החמור ואני והנער נלכה ונשובה", הוא לא רצה אבל הקב"ה ציווה אותו.
חשבתי שכל אחד מאיתנו היה יצחק וכל אחד מאיתנו הספיק להיות אברהם. כשאנחנו מביאים את הילד שלנו בגיל 18 לבקו"ם אנחנו אומרים לקב"ה שאנחנו נותנים את הילד כדי שישמור על עם ישראל בארץ ישראל, הוא בידיים שלך, אבל אנחנו גם יודעים שלא כל הילדים חוזרים ואנחנו עושים את זה כי אנחנו מבינים את החשיבות של הלחימה להגן על ארץ ישראל.
אין זה חשוב אם אתה מקיבוץ בית השיטה, או שאתה מראשון לציון או מהושעיה, כולנו עושים את אותו הדבר.
אתם צריכים לראות ילדים בישראל רצים בערבים בכיתה י"ב כדי להגיע ליחידות המובחרת ששמם הנסתר הוא – היחידות המסוכנות. חלק מהם גם לא חוזרים.
אנחנו עושים את זה בלי שאלה, משום שצווינו לשמור על עם ישראל בארץ ישראל, ולא תמיד מגיע מלאך ואומר על תשלח ידך אל הנער…' בגלל המסירות הזו הדור המיוחד שלנו זכה".
כשמנחם סיים את דבריו חשבתי לעצמי שבמיוחד בשנה האחרונה אנחנו רואים את המסירות של חיילנו, של הנופלים, של הלוחמים ושל כל בני משפחותיהם אני חש שעם ישראל התעלה ועלה בקומה משמעותית. ■
Ori88533@gmail.com
