"אמרתי לעצמי בקול: שולי, מועלם נהרג ואת בוחרת לחיות"

טלפנתי לצבא. במוצב הבופור בלבנון אמרו לי שלא יודעים כלום, שהכול בסדר ושמחכים לחיילים שיבואו להחליף אותם. זה לא הסתדר לי, התחושה שלי הייתה מידי ברורה. טלפנתי לחטיבה, שם היה רעש נורא גדול, המולה וסערה. ביקשתי שיחזרו אליי, ואחרי כמה דקות התקשר אליי אלוף פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין, ואמר לי ששני המסוקים התנגשו והתרסקו ושאין ניצולים. כל החיילים שהיו על המסוקים נהרגו. הוא שאל אם אני מבינה את מה שהוא אומר לי, אמרתי שכן״.
בשלב ההוא הייתה עם שולי חברה, ותוך דקות התמלא הבית אנשים, בני משפחה, שכנים וגם משלחת מהצבא. ״הבנות ישנו כל השעות האלה. דיברתי עם ההורים של מועלם, וגם להם היה ברור שמועלם נהרג. אחיו היה קצין מודיעין ביחידת הקישור ללבנון, יק״ל, וכשהמפקד שלו אמר לו שהוא צריך לרדת בשיירה מיוחדת מלבנון לארץ גם הוא כבר הבין. לא מוציאים סתם שיירה מלבנון״.
בתור אשת חייל בקבע – חששת שיקרה לו משהו?
״מעולם לא. בדיעבד, אני מבינה שזו הייתה הדרך שלנו פשוט לחיות. אי אפשר היה לחיות באיזו מחשבה ׳מה יקרה, מה יקרה׳״, מסבירה שולי. לדבריה ״הצבא היה מקום מאוד שלם מבחינת מועלם, זו הייתה השליחות שלו. הוא אהב אהבת נפש את חייליו, אהב את המשימות. איש שאפשר להגדיר בשלוש מילים: שליחות, אחריות, מסירות. מועלם היה בצבא גם כי אהב את זה, וגם כי זו הייתה השליחות שלו. הידיעה הזו, שבעלי נהרג במקום שהיה בשבילו שלם – נתנה לי באותו הלילה ועד היום המון כוח.
לעולם לא נדע מה היה שם באותו הלילה. עד האסון לא היו קופסאות שחורות במסוקים. רק יודעים שהם המריאו ממחניים ליד ראש פינה, הסתובבו ליד שאר יישוב ודפנה במעגלי המתנה לאוויר, ואחרי כמה דקות קיבלו אישור לחצות את הגבול. הם נעמדו אחד ליד השני וסגרו את הקשר, עברו לאמצעי ראיית לילה. אחרי הכול – עוברים למדינת אויב. ואז, כנראה, כי אנחנו לא יודעים בוודאות, במקום לטוס כל אחד בתוואי שלו הם טסו אחד לקראת השני, ותוך 8-10 שניות מהתחלת התנועה הם התנגשו והתרסקו״.
מוועדת החקירה והממצאים עלה כי מסוק דלעת, שהיה בדרכו למוצב דלעת, הוריד את הרוטור העליון של מסוק הבופור, שבו היה מועלם. המסוק נפל מייד, כמו אבן, לנחל שבין שאר יישוב לבין דפנה. מסוק דלעת נפגע ברוטור האחורי, ניסה לבצע נחיתת חירום והתרסק לגינה בשאר יישוב.
שולי מתארת כי תושבים וחיילים ששהו באותה עת בחוץ תיארו ״להבה עצומה בשמיים, ורעש נוראי – רעש שמתקבל ככל הנראה כששני גופי מתכת ענקיים מתנגשים זה בזה. ככל הנראה מועלם היה מחובר לטייסים באוזניות, ולפי מה שאמרו לנו שחושבים שהיה – מועלם, כמו שני הטייסים, ידע שהוא הולך אל מותו. לי אין ספק, ואמרתי את זה באותו ערב להורים של מועלם – שהוא הסתכל פנימה ואמר לעצמו 'חייתי חיים שלמים'. הצבא היה מקום שלם בשבילו. לא המקום הכי חשוב, הכי חשוב היה הבית״, ממהרת שולי להדגיש, ״אם היו לו עוד חמש דקות לחיות הוא היה חוזר הביתה. אבל הידיעה שזה היה המקום השלם שלו נותנת המון כוח״.
איך התמודדת בשנים הראשונות?
״הייתי בת 32 ממש, בשבעה של הבעל שלי היה לי יומולדת. מועלם היה בן 31 וחצי. הרבה פעמים שאלו אותי למה אמרתי לעצמי בקול את המשפט ההוא, של לבחור לחיות. אין לי תשובה משכילה, רק הבנה פנימית שמול הפטיש 100 קילו שנפל עלינו אני חייבת לתת לעצמי כיוון. גם בשבעה ולאחריה הוספתי הסברים מה זה בעצם בחירה בחיים.
בשבילי לבחור בחיים זה ללכת קדימה, אחר כך הוספתי שאני רוצה להיות אישה משמעותית לעצמי ולסביבה, בהמשך גם הוספתי שאני לא רוצה לאבד את האופטימיות שלי. וגם הוספתי שאני לא רוצה לאבד את היכולת למצוא אור בתוך חושך. המוות של מועלם הוא חושך מוחלט, ואז כל השאלה מה את עושה עם זה.
נקודת אור גדולה זה שהתחתנו וילדנו שתי בנות. רוב חיילי האסון היו צעירים בני 20, חלקם הניכר בנים בכורים למשפחותיהם. תודה עצומה לקב״ה שהתחתנו ונולדו הבנות, הן ההמשכיות של מועלם״, מסכמת שולי.
לאחר האסון נשארו שולי ובנותיה בבאר שבע עד יום רביעי בערב, אז הגיעה ההודעה על זיהויו הסופי של מועלם. לווייתו התקיימה בחיפה והשבעה נערכה בבית הוריו, בקריית חיים. ״אנחנו בקשרים הדוקים איתם, הם נפלאים. כל הדברים הטובים של מועלם התחילו בבית הוריו – בחינוך, בצניעות, במסירות, באחריות. מועלם עוד הוסיף לזה קומות משל עצמו״, משתפת שולי.
אחרי השבעה חזרה עם בנותיה לבאר שבע, כדי לאפשר להן שגרה רגילה ככל הניתן. ״היה לי ברור שבתוך כל הכאוס אני חייבת לתת לילדות את החיים הכי רגילים. הן רצו לחזור לגן ולחוגים ולחברים. בלי המשפחה והחברים לא היינו שורדים את זה. המשפחות שלי ושל מועלם לא עזבו אותנו, וגם החברים מבאר שבע ומכל הארץ. כל שבוע היה מגיע מישהו אחר להיות איתנו, שבתות היינו נוסעות – זה היה הזמן הכי קשה״.
שולי מודה עד היום לקהילה בבאר שבע. ״חיינו בקהילה יוצאת דופן, אנשים גדולים גם בעשייה וגם בתורה. אנשי חסד אדירים, נתנו לנו תמיכה משמעותית. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי ולמשפחות שכולות אחרות – בלי משפחה וחברים לא היינו שורדים את המוות של מועלם. אחד מעוגני התמיכה המרכזיים היה הקהילה בבאר שבע. זה היה נכון גם לפני שמועלם נהרג, בשנה וחצי שחזר לצבא מתום הלימודים ועד שנהרג, וביתר שאת אחר כך״.
שולי מציינת לטובה אחת מחברותיה הטובות, שבמשך שנה שלמה הייתה מגיעה לבקרה כל יום חמישי – מהיישוב אלקנה. ״כל יום חמישי הכניסה את שלושת ילדיה לאוטו, ונסעה מאלקנה עד אליי בבאר שבע. שנה שלמה. במשך השבוע כאילו היה אפשר לספר איזה סיפור הזוי, שכאילו מועלם ממילא לא בבית. כאילו הכול רגיל. אבל ככל שהתקרבה שבת נהיה קשה יותר״.
לאחר מותו כתבה שולי מכתבים למועלם, ובהם שיתפה אותו במתרחש בחיי המשפחה. בהמשך גם הוציאה אותם כספר בשם 'מועלם, אהובי'. ״אני זוכרת את ליל היציאה מלבנון, המכתב האחרון שכתבתי למועלם. עד הלילה שפוצצו את הבופור היה אפשר לספר איזה סיפור הזוי, סיפור מעשיות, כאילו.. אני זוכרת את התחושה כשהסתכלתי על פיצוץ הבופור, הייתה שם הבנה שהכול נגמר״.
73 משפחות שכולות
סמוך לאסון הקפידה שולי להגיע לכל אירוע זיכרון והנצחה, אולם כשבתה הגדולה עלתה לכיתה א המעיטה בנסיעות במטרה להקפיד על שגרת חיים רגילה.
״לאחר האסון התאגדו המשפחות למעין קבוצת תמיכה, זיכרון והנצחה״, מתארת שולי. ״בעיניי זו אחת הקבוצות המשמעותיות. היו מעט מאוד נופלים נשואים באסון, אני חושבת שיש בסך הכול תשע אלמנות מהאסון, ורק לשישה מהנשואים היו ילדים. זה משוגע, אבל מכל התכנסות של המשפחות – מישהו היה מביא לבנות שלי שי. אנשים שאיבדו את בניהם, את אחיהם, את האדם היקר להם מכול, מוצאים את האנרגיה ואת הרוח הפנימית לחשוב על הבנות שלי. עד היום המשפחות הן קבוצה מדהימה, בעשייה ובשינויים״.
כמה חודשים לאחר האסון נפגשה שולי עם מאמר הרב סולובייצ'יק 'קול דודי דופק'. ״הרגשתי שהוא מדבר אליי ואומר לי מה קורה כשקורה הדבר, שאני חושבת שהוא הנורא מכול. הרב סולובייצ'יק מדבר על שתי דרכים – גורל, שזו הדרך הפסיבית. מה שהיום מכנים 'לתת לאסון לנהל אותך', וייעוד – הדרך האקטיבית, מה שמכונה 'לנהל בעצמך את האסון'. פתאום בדבריו מצאתי את מה שאמרתי בעצמי כבר כמה זמן. הבחירה בחיים בין גורל לבן ייעוד, בין פסיביות לבין אקטיביות״.
שולי מדגישה כי הבחירה בחיים לא מפחיתה מהכאב: ״זה לא חוסך את הכאב, לא את הגעגועים ולא את תחושת ההחמצה. העולם הפסיד ואנחנו הפסדנו בענק. הבחירה בחיים היא כל הזמן, כל יום, כל אירוע – קשה מאוד ומשמח מאוד. יש את החיים עד אותו הלילה, ומאילך.
הבחירה בחיים היא ללכת קדימה, להיות טובה יותר, להתקדם, לדייק את שליחותי בעולם. בגלל שאני נותנת המון מקום לכאב ולעצב – עד היום אני בוכה כשאני מדברת על מועלם – אני יכולה להיות אישה שמחה ואופטימית. לא לדחוק את הצער ולא להתעלם ממנו. אמרתי למישהי שאיבדה את בעלה בגיל צעיר: אל תדחפי את העצב לפינות, כי הוא יקבל גודל של מפלצת. רעיה הרניק, אימא של גוני הרניק שנהרג בקרב על הבופור, אמרה לי לדמיין שמועלם יושב לי על הכתף. פעם הוא קטן, ופעם הוא גדול. אבל הוא כל הזמן איתי״.
״היכולת לחיות חיים טובים ושמחים, להתחתן עוד פעם, זה חסד שעשה עימי הקב״ה. התחתנתי שוב, ילדתי שתי בנות בגיל מאוחר, זה חסד וזו גם עבודה בלתי פוסקת. הבנה שהחיים הם העיקר ומה אתה עושה עם החיים שלך, לא מה אתה עושה עם המוות של מועלם. מה שחשוב זה לא האסון, אלא החיים של מועלם, איך לומדים מהחיים שלו לחיים שלנו״.
לשולי חשוב להוסיף כי הציבור הישראלי מתחבר לבחירה בחיים: ״דיברתי במהלך השנים בפני מיליוני אנשים, הציבור הישראלי מתחבר לבחירה בחיים. זה מה שהציבור רוצה לשמוע, זו הסיבה שיום העיון של אסון המסוקים, המתקיים כבר 23 שנה ומהווה הנצחה חיה לחללים, מביא אליו אלפי אנשים. באים כי רוצים לדבר על החיים, חיים משמעותיים. זה בעיניי הזיכרון האמיתי״.
מתי הבשיל הרצון להינשא מחדש? היה לך ברור שתתחתני בשנית?
״אני מודה שבזה צריך מצד אחד להביא אותי כדוגמה – כי התחתנתי, ומצד שני לא – כי לקח לי המון זמן. חברותיי הטובות טוענות שכבר בשבעה אמרתי שאני רוצה להתחתן שוב, אני לא זוכרת. כן כבר בתוך השנה הייתה ידיעה ברורה שאני רוצה, אבל גם שייקח לי זמן להגיע לזה. זו נקודה חשובה – בסוף כל אחד ואחת סוללים את הדרך שלהם. המוות של מישהו קרוב פוגש כל אחד מאיתנו במציאות אחרת, בנקודה אחרת באמונה. לי היה ברור שאתחתן שוב, אני מאוד מאמינה בזוגיות, היו לי חיים כל כך טובים עם מועלם והיה לי ברור שלא אוותר על זה״.
״זוגיות טובה היא פלטפורמה אדירה לחיים מדהימים. לי לקח זמן, התחתנתי רק אחרי שש שנים וחצי, ואני מאמינה שזה היה הדבר הנכון. התחלתי לצאת רק אחרי שחלפו חמש שנים מהאסון. חמש שנים דיברתי כל יום בכלי תקשורת אחר, רציתי לדבר על בעלי וכך להחזיק בו. אמרו לי שלתקשורת הייתי ממש סבבה – עוברת מסך, מדברת יפה, אסון המסוקים, דתייה וחילוני, מתמודדת. אחרי חמש שנים, באזכרה, ממש אמרתי שאני משחררת את מועלם, מבינה שאי אפשר להחזיק אותו פה.
ובאמת, האזכרה השישית הייתה רק בבית העלמין, בלי ערב זיכרון. ואז התחתנתי, ושנה אחר כך עשינו שוב ערב זיכרון, כבר היה מי שיעזור..״, היא צוחקת.
״כל הזמן אמרתי שאני מחפשת להתחתן עם אדם שלם מבחינה פנימית, שהארואיקה שעוטפת את זיכרון מועלם לא תבהיל אותו ושהוא יהיה שותף לה. חגית ריין, אמו של רב סרן בניה ריין ז״ל, הכירה בינינו, בזכותה אנחנו נשואים עם משפחה וילדים. אלי ואני נשואים כבר 19 וחצי שנים, פי שניים מחיי עם מועלם.
לדבריה זו בהחלט עבודה. ״אני לא קוראת לזה זוגיות שנייה, אלא משפחתיות שנייה, לחבר ביחד שתי משפחות. צריך לתת לכל אחד מההורים ומהילדים את המרחב שלו. יש את מועלם ברקע, הוא נהרג אבל מאוד נוכח, ויש את אימא של הילדים של אלי, שהיא בחיים ויש לה מקום ומשמעות. זו עבודה בלתי פוסקת, עם נפילות ושמחות. עבודה עבודה עבודה. הקב״ה עשה איתנו חסד גדול שנולדו לנו שתי בנות משותפות. כיום ארבעה מהילדים נשואים, יש לנו שישה נכדים ויהיו עוד שמחות בע״ה״, מחייכת שולי. כיום מתגוררת שולי בנווה דניאל בגוש עציון, נשואה בשנית לד״ר אלי רפאלי, ולזוג שבעה ילדים – שתי האחרונות משותפות. במקצועה היא אחות מומחית בטיפול נמרץ ילדים, כיהנה כסגנית ומ״מ יו״ר ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, הייתה ממובילות המאבק להמשך מתן קצבאות לאלמנות צה״ל שנישאו בשנית, וכיהנה כחברת כנסת מטעם מפלגת ׳האיחוד הלאומי׳ ו׳הבית היהודי׳.
את משה מועלם (או פשוט מועלם, כלשונה) הכירה שולי בשנת 1987. אחרי שלוש שנות חברות הם נישאו, למרות ההבדלים הרבים ביניהם – הוא חילוני והיא דתייה, הוא איש צבא והיא אחות במקצועה. השניים הספיקו להיות נשואים שש שנים וחצי, ונולדו להם שתי בנות. הגדולה הייתה בת חמש וחצי והקטנה בת שנתיים ועשרה חודשים, כשקרה הנורא מכול.
בשנת 1997 גרה המשפחה הצעירה בבאר שבע, עקב לימודיו של מועלם בפקולטה להנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון. ״זו הייתה הפעם הראשונה שהצבא אפשר למישהו מגולני ללמוד הנדסת חשמל״, מתגאה שולי. לאחר שסיים את לימודיו חזר מועלם לגולני, ובהמשך התמנה למפקד גדוד רכס הבופור ברצועת הביטחון בלבנון. ״אנשים שמבינים בלחימה אומרים שזה התפקיד המשמעותי ביותר שהיה ברצועת הביטחון, ובתפקיד הזה הוא נהרג״, מוסיפה שולי.
״נפרדו בחטף״
בשבוע האחרון לחייו בילה מועלם עם משפחתו. ״מי ששירת באותה העת בלבנון חזר הביתה פעם בשלושה שבועות, לפעמים פעם בשבועיים – ולא משנה אם היית חייל פשוט או מג״ד. מועלם הגיע הביתה ביום רביעי בערב, והיה איתנו עד יום ראשון. ביום ראשון קנינו את הבית שלנו בבאר שבע, ביקרנו חברה טובה שילדה, ואז נסענו עם הבנות לחיפה, לאזכרה של אימי שנפטרה 18 שנה קודם לכן. אימי נפטרה בכ״ח בשבט, אבל הקדמנו את האזכרה כדי שמועלם יוכל להשתתף״, מתארת שולי, ״עכשיו האזכרות שלהם באותו היום״.
אלא שבדרך לאזכרה נקרא מועלם לשוב לצבא, והם נפרדו בצומת פורדיס – משם תכננו שולי והבנות להמשיך לחיפה באוטובוס. ״כשהגענו לצומת ראינו את האוטובוס, מועלם אותת לנהג שיחכה ואני החזקתי את הבנות ורצתי איתן לאוטובוס. נפרדנו ממש בחטף, כי בסדר – עוד שבועיים שלושה ניפגש שוב. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו״.
מועלם וחייליו היו אמורים לטוס ללבנון כבר למוחרת, ביום שני, אבל הטיסה בוטלה בשל מזג האוויר הסוער. ביום שלישי, יום האסון, מועלם הצליח לטלפן בצהריים לשולי, וזוהי שיחתם האחרונה. ״אחרי שהספר שלי יצא חברה ממש טובה שלי טענה שהפעם האחרונה שדיברתי איתו היה אחר הצהריים, מהבית שלה, כשהוא היה כבר במנחת במחניים. אבל ממש לא זכרתי את זה״.
״מועלם נהרג ואת בוחרת לחיות״
הדבר הבא ששולי מתארת הוא טלפון מאחיה שגר בצפון, בשעה רבע לשמונה בערב. ״אחי אמר שגיסתו מקריית שמונה מעדכנת על שני מסוקים שהתנגשו והתרסקו, ושאל אם אני יודעת משהו. באותו רגע נבטה בי הידיעה שמועלם נהרג. אמרתי לעצמי בקול את המשפט הכי חשוב בחיי הבוגרים: 'שולי, מועלם נהרג ואת בוחרת לחיות'.