פרשתנו פותחת בציווי הדלקת המנורה. הכהן מדליק את הנרות בין הערבים, ומיטיב את הנרות בבקר בבקר.
חז"ל [מנחות פ"ו] מסבירים שמטרת הדלקת הנרות לא הייתה לצורך תאורה בבית המקדש אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל, או כדי לפאר ולכבד את בית המקדש.
רש"י עמד על כך שלשון התורה היא 'בְּהַעֲלֹֽתְךָ אֶת–הַנֵּרֹת'. העלאה ולא הדלקה. רש"י מביא שני טעמים לכך: א. כי צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ב. הכהן היה צריך לעלות על מדרגה בכדי להדליק את הנרות.
הדלקת האור בבית המקדש היא מראה והדרכה כיצד לעבוד את ה':
לפני שמאירים צריך לנקות, להיטיב את הנרות, צריך להסיר מאיתנו את נקודות הלכלוך והחושך, לא לערב יחד חושך ואור. 'סור מרע ועשה טוב'.
בכדי להאיר צריך תחילה 'לעלות מדרגה', וכך פירש השפת אמת בפרשתנו. נרות המנורה יכולים להאיר רק אם הכהן המדליק אותם יתעלה בעצמו על ידי ההדלקה. לכן קודם להדלקה עולה הכהן ואח"כ מדליק.
צריכה להיות לנו הענווה שבאמת אין אנו 'מדליקים', האור הפנימי שבתוכנו הוא אור אלוקי המונח בנשמתנו, 'הנשמה מאירה', הנשמה שהקב"ה שנתן הקב"ה בקרבנו מאירה ואנו רק יכולים להעביר את האור הנשמתי לאחרים. האור האלוקי, האור של המנורה, לא נועד כדי להאיר לנו את החושך הגשמי, אלא אור התורה הוא אור עצמי, אור זורח, בעל חשיבות מצד עצמו. התורה היא לא אמצעי בשביל דבר חומרי, חיצוני, אור התורה הוא אור עצמי שמאיר בעולם ועלינו הזכות והחובה להפיצו בעולם. ותמיד נדע שככל שאנו מתעלים מאור זה כך נוכל להפיצו בעולם. ■
