01
שלושים הימים שבין חג פורים לפסח הם ימים קדושים. רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שראש השנה שלנו הוא י"ד ניסן, היום שבו נולדנו כאומה; לפי זה י"ד אדר הוא בבחינת א' אלול, והימים שבין פורים לפסח הם עבור האומה כדוגמת חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות שמוקדש לניקיון אישיותי.
02
מה אנו עושים בימים הללו? מחפשים ומבערים את החמץ! ביעור חמץ כשם קוד הוא הניקיון הנפשי והתרבותי מכל ה"החמצות". חמץ הוא בצק, שיש לו ערך מצד עצמו כבסיס ללחם, אולם הוא תפח ותפס יותר מדי מקום. טשטוש גבולות בין טוב לרע; מצה לעומת זאת הוא בצק ממוצה – ח"י דקות – שמעניקות לנו לחם מדויק ללא תוספות מיותרות; דיוק ואבחנה בין עיקר לטפל, בין טוב לרע.
03
זוהי העמדה הנפשית של הימים הללו: סילוק דברים מיותרים; ארגון מחדש של החיים בכל המובנים – החל בביעור חמץ, המשך בניקוי אבק, וכלה בסילוק מחיינו יצרים ודמויות שמזיקות לנו.
04
הנגזרת של עמדה נפשית מעין זו מתרחבת לכיוונים נוספים: אדם שמבער חמץ הוא אדם נמרץ ודינמי, ולא ישנוני ופסיבי. זוהי מוזיקת הרקע של ימי פסח; פסח מלשון 'פסיחה'; "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים".
05
בימים אלו אנו חווים ביעור חמץ עולמי. ההישג הגדול של ישראל וארה"ב הוא לא רק חיסול האיום הפיסי של המפלצת האיראנית אלא הגדרה מחודשת של המושגים טוב ורע עבור הציוויליזציה האנושית כולה. לאחר חמישים שנה של סיפוח זוחל של הפרוגרס, נתניהו וטראמפ, כצ'רצ'יל ורוזוולט בשעתו, מסירים את הכישוף האפל ששלט פה ושיעבד את כולנו לעולם של החמצה בכל התחומים. כל מי שכרע ברך בפני תרבות הטשטוש וניסה להשאיר אותנו בשעבוד מיצרי הפרוגרס הן בעבור בצע כסף או בעבור תחושת פייק נאורות – פוליטיקאים, אנשי תקשורת, משפטנים, גיבורי מקלדת למיניהם, ארגונים מפוקפקים ואפילו רבנים – יזכרו לדיראון עולם.
06
כוחות האור בעולם החליטו להפסיק "להכיל" את הרוע ומתחילים לבער בפועל את החמץ. גם במישור הבינלאומי, גם במישור הלאומי, גם במישור המשפחתי וגם במישור האישי – יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש חושך וישר אור. והאור מנצח את החושך. זה נקרא לצאת לחירות. זו יציאת מצרים של המאה ה21. ■
