01
אשתף אתכם בשני סיפורים מדהימים ומרגשים. מדי פעם אנחנו נוסעים עם הילדים לשמח חולים בבתי חולים בירושלים. פעם לבית החולים שערי צדק ופעם לבית החולים הדסה עין כרם, אפילו לבית החולים הדסה הר הצופים אנחנו מגיעים. בדרך כלל אנחנו מביאים איתנו משהו לחלוקה: לפעמים קרטיבים ביום קיץ חם, לפעמים לחמניות חמות מאנג'ל. כל דבר שיכול לשמח את החולים ובני משפחותיהם הנמצאים שעות וימים רבים בבית החולים.
יש שלושה כללים כשמחליטים לנסוע לשמח חולים:
אף פעם לא לתאם – תמיד יגידו לכם שזה לא אפשרי.
עושים כל מאמץ אפשרי בביקור – בסופו של דבר מדובר בחולה אחד או חולה אחת שאתם לא מכירים.
עליכם לדעת שתמיד יהיה מישהו שיצעק עליכם – לפעמים זו תהיה אחות ראשית ולפעמים איזה רופא. הילדים שלנו כבר למדו לקבל את זה באהבה. למה צריך את הצעקות האלה? כדי שלא תעופו על עצמכם ולא תחשבו שאתם כאלה מקסימים וטובים.
02
נחזור לסיפור שלנו, ביום שישי אחד החלטנו לקנות ורדים אדומים, ולחלקם באמצעות ילדינו לזקנים בבית החולים הדסה עין כרם. נכנסנו למחלקה הגריאטרית לפני שהאחות הספיקה לזרוק אותנו מהמחלקה כי "זו לא מחלקה לילדים קטנים". עינב, שהייתה אז רק בת ארבע, לקחה פרח ביד והתחילה ללכת לכיוונו של איש מבוגר, שישב בכיסא גלגלים בקצה המסדרון ללא כל תנועה כשפיו פתוח בצורה מוזרה והוא בוהה בתקרה. האחות צעקה לה "ילדה אל תלכי אליו הוא צמח, הוא בקומה, הוא לא מגיב". עינב התעלמה מהאחות והמשיכה ללכת לכיוונו. אני גם צעקתי לעינב "האחות אמרה לא ללכת אליו". עינב המשיכה ללכת לכיוון האיש, אבל כאילו היה סביבה מסך שלא נתן לה להקשיב. כשעינב הגיעה אליו היא חייכה, הניחה את הפרח על רגליו ואמרה לו "סבא, שתהיה לך שבת שלום". פתאום פניו הוארו באור גדול וחיוך גדול ומתוק מילא אותם. כולנו היינו בהלם. האחות פרצה בבכי של התרגשות ואמרה "שלושה חודשים הוא נמצא אצלנו במחלקה והוא כמו קיר לא מגיב לכלום. פתאום הילדה הזאת שמה לו פרח והוא מחייך".
במאמר מוסגר, אציין כי לאחר הרבה שנים של חלוקה עם הילדים בבתי חולים, מסקנתי היא שאם הילדים עסוקים מגיל קטן בנתינה, הדבר יחסוך להם הרבה מאוד טיפולים פסיכולוגיים בהמשך חייהם.
03
יש איזו חבורה נפלאה שאני משתייך אליה שמדי פעם בימי שישי מגיעים עם כלי נגינה לשמח חולים בבתי חולים. באחד מימי השישי, התארגנו לצאת לבית החולים שערי צדק. אספנו את חברינו היקרים נגן הקלידים שניאור גודינגר, משה וינשטוק, צחי כהן, ובסוף עברנו בירושלים לאסוף את חיליק פרנק נגן הקלרינט. הגענו לבית החולים והתחלנו לעבור בין המחלקות השונות, שם פגשנו אנשים מכל שבטי עם ישראל, מבוגרים וילדים קטנים. השתדלנו להתאים את השירים לסגנונם של כל אחד מהחולים ובני משפחותיהם.
תוך כדי המעבר בין החדרים באחת המחלקות ניגש אלינו בחור חרדי שאמר: "הרב קורא לכם". הסתכלנו עליו ושאלנו איזה רב, ובמקביל התחלנו ללכת איתו, כי אם מישהו קורא לנו, רב או יהודי פשוט – אנחנו מגיעים בשמחה. הלכנו אחרי הבחור והוא הכניס אותנו לחדר טיפול נמרץ. בקצה החדר באחת המיטות הקיצוניות ראינו את הרב. היינו כולנו בהלם מוחלט, מכיוון שמדובר היה ברב אלישיב. כן, הרב אלישיב גדול הדור קרא לנו שננגן ונשיר לו כמה שבועות לפני שהוא נפטר. הרב ביקש שנשיר וננגן לו את השיר "ידיד נפש". לאחר שסיימנו לשיר בדבקות ובהתרגשות גדולה, אמרנו לרב שבת שלום והתכוונו להמשיך הלאה לדרכנו, אך הרב סימן עם ידו שנמשיך לשיר ולנגן לו עוד משירי שבת.
04
עמדנו יחד עם צאצאי הרב שסעדו אותו ושרנו ורקדנו במשך כשעה נוספת. הרב ה"ליטאי" וחבר'ה עם הכיפות הסרוגות רוקדים סביבו והוא לא רוצה שנפסיק. בשלב כלשהו הגיע העוזר הראשי של הרב ואמר: "אני לא מבין, מגיעים לפה ראשי ישיבות, אדמו"רים חברי כנסת ואף אחד לא נכנס פנימה. כולם כותבים פתק, אני מכניס אותו לרב והרב מעביר את תשובתו דרכי. איך הרב הכניס אתכם אליו?".
לאחר כשלושה שבועות הרב אלישיב נפטר. זכיתי יחד עם מאות אלפים ללוות את מיטתו להר המנוחות בירושלים. תוך כדי הלוויה חשבתי לעצמי: אם אספר לאנשים שהולכים לידי את הסיפור על קבלת השבת המיוחדת שעשינו לרב – האם מישהו יאמין לי?
